לויט (47), חבר בכיתת הכוננות של מטולה, שהדליק משואה ב־2024 כנציג חברי כיתות הכוננות בצפון, לא זז בלי האקדח האישי הצמוד למותניו והנשק הארוך. הוא דור שישי במושבה, אף שעזב אותה לטובת חיים במרכז הארץ למשך ארבע שנים. “הבנתי שאני מעדיף להגיע לתל אביב מדי פעם, לעקוץ ולחזור הביתה, לשקט, למרחבים”, הוא מסביר. לעסק החקלאי המשפחתי הצטרף רשמית אחרי שסיים לימודי הנדסת חשמל, ומאז הוא כאן, עובד את האדמה באהבה גדולה. למשפחה מטעי משמש, אפרסק, נקטרינה, תפוח, שזיף, קיווי, אבוקדו ו”א ביסלע פירות הדר”.
כל ההשקעה הלכה לפח
בוקר 7 באוקטובר 2023 תפס את לויט ומשפחתו המורחבת בנופש במושב אבן מנחם בגליל המערבי. “אנחנו חקלאים, מתעוררים עם שחר, אותנו קשה להפתיע”, הוא אומר. “ראיתי את סרטון הטנדרים בשדרות ומיד אמרתי לכולם ‘תארזו, אנחנו מתקפלים תוך שעה, יש מלחמה’. טסתי על הכביש ב־160 קמ”ש וכל הזמן עקפו אותי על 200 קמ”ש מכוניות, שבכל אחת מהן היה לפחות חייל אחד. זה היה מרגש ממש. גם אני הגעתי למטולה, והתחיילתי מיד. מטולה התרוקנה מתושבים, התמלאה כוחות צבא והפכה למוצב קדמי. חודש לא יצאתי מפה”.
שנה שלמה נמשכה האש בחזית הצפונית – כטב”מים וטילי נ”ט, ירי מנשק מדויק וירי ארטילרי, לצד הדי התקיפות של צה"ל בדרום לבנון, היו לדבר שבשגרה ביישובים הנטושים, עד שבנובמבר האחרון נחתם הסכם הפסקת אש. מאז שקט כאן.
במטעים הפעילים מורגשת הפגיעה בתפוקה – גם באיכות הפירות וגם בכמות. לפעמים העצים נתנו פחות פרי כי הם לא נגזמו ולא התמיינו, ויש עצים שהיו בסטרס של חוסר מים והגיבו לזה בתפוקה נמוכה: "אנחנו משקמים את המטעים, אבל זה לוקח יותר זמן ממה שהערכנו”.
איתו במטע עובדים בימים אלה כמה פועלים תאילנדים, קבוצה של אנשי הקיבוץ הנודד (צוותי צעירים שנשלחים על ידי התנועה הקיבוצית לסייע במשקים שזקוקים לידיים עובדות) וקבוצה של אנשי השומר החדש, שעברו להתגורר בקיבוץ ולעבוד בו.
מהמטע לשמירה - ובחזרה
שנתיים־שלוש ויהיה בסדר
על השער הצהוב האופייני בכניסה למשגב עם מקבל את פני הבאים השלט “סוף־סוף בבית, ברוכים השבים לגליל העליון”. לא בכדי רואים חברי הקיבוץ בקיבוצם “נקודת חן בקצה האצבע” – הנוף הנשקף ממנו מרהיב ביופיו, מרחיב את הלב. בעיקר אם מצליחים להתעלם מהמבנים ההרוסים בכפר הלבנוני הסמוך כל כך, ומההרס שגרמו שתי נפילות טילים למרכז המבקרים שבמצפה.
בדרך הזאת, מאמין טל לויט ממטולה, עלינו לצעוד יחד: “זו המדינה היחידה שיש לנו. אנחנו מתאחדים בכאב ובשמחה, וזה מה שהציל אותנו ב־7 באוקטובר – כולם קפצו להגן על הבית. בנו כאן משהו יפה דורות אחורה, ותפקידנו לשמור עליו. יחד. זה ייקח זמן, כי כולנו פוסט־טראומטיים, אבל זה יקרה”.
התרעות פיקוד העורף