החיים עוד לא חזרו למסלולם בגליל העליון, הפצעים עדיין לא הגלידו. מילות השיר שכתב אריק איינשטיין התנגנו מאליהן בראש בנסיעה בכבישים בחבל הארץ המוריק היפהפה הזה. השמש הגדולה בהחלט הופיעה, קופחת כהרגלה. הגשמים לא ירדו מספיק השנה (“כולם בהיסטריה של בצורת”, הסביר לנו בהמשך היום אחד החקלאים שעימם שוחחנו). לכאורה, עולם כמנהגו נוהג. רק לכאורה, שהרי הלב נכמר למראה בתי העסק הסגורים, הדגלים והשלטים הדהויים שמתנופפים קרועים ברוח, השטחים השרופים, פצעי האספלט והבורות שנפערו בכבישים ועדיין לא תוקנו, הבתים שחטפו פגיעות ישירות וטרם שוקמו.
אבל גם יש אור בקצה המנהרה – אור בדמות מטעי דובדבנים לבנים גדולים ומתוקים, ונקטרינות נפלאות, ואבוקדו, ושזיפים ותפוחים שעוד מעט יבשילו, ואנשים שבעיקשות של חקלאים מקפידים להישאר אופטימיים. “ככה זה”, אומר לנו טל לויט ממטולה, “כשאת גדלה במשפחה של חקלאים ושומעת בכל שנה, עם כל יבול, את האמירה ‘בשנה הבאה יהיה יותר טוב’, את ממשיכה לעשות וממשיכה לקוות. תנשמי את האוויר”, הוא מציע בחיוך. “האוויר במטולה אופטימי, וכל אחד מאיתנו הוא כמו עץ – מתחיל קטן וצומח ופורח ונותן פירות, ועוד איזה פירות”.
לויט (47), חבר בכיתת הכוננות של מטולה, שהדליק משואה ב־2024 כנציג חברי כיתות הכוננות בצפון, לא זז בלי האקדח האישי הצמוד למותניו והנשק הארוך. הוא דור שישי במושבה, אף שעזב אותה לטובת חיים במרכז הארץ למשך ארבע שנים. “הבנתי שאני מעדיף להגיע לתל אביב מדי פעם, לעקוץ ולחזור הביתה, לשקט, למרחבים”, הוא מסביר. לעסק החקלאי המשפחתי הצטרף רשמית אחרי שסיים לימודי הנדסת חשמל, ומאז הוא כאן, עובד את האדמה באהבה גדולה. למשפחה מטעי משמש, אפרסק, נקטרינה, תפוח, שזיף, קיווי, אבוקדו ו”א ביסלע פירות הדר”.
הוא לוקח אותנו בגאווה למטעי הנקטרינה ומספר ששנה וחודשיים מפרוץ המלחמה הוא טס לחודש לתאילנד כי “הייתי חייב לנקות הראש. הבית שלי נפגע, גם המטעים נפגעו, חבר הילדות שלי עומר ויינשטיין נהרג מפגיעה ישירה, שני חברים אחרים נפצעו. הייתי חייב”.
כל ההשקעה הלכה לפח
בוקר 7 באוקטובר 2023 תפס את לויט ומשפחתו המורחבת בנופש במושב אבן מנחם בגליל המערבי. “אנחנו חקלאים, מתעוררים עם שחר, אותנו קשה להפתיע”, הוא אומר. “ראיתי את סרטון הטנדרים בשדרות ומיד אמרתי לכולם ‘תארזו, אנחנו מתקפלים תוך שעה, יש מלחמה’. טסתי על הכביש ב־160 קמ”ש וכל הזמן עקפו אותי על 200 קמ”ש מכוניות, שבכל אחת מהן היה לפחות חייל אחד. זה היה מרגש ממש. גם אני הגעתי למטולה, והתחיילתי מיד. מטולה התרוקנה מתושבים, התמלאה כוחות צבא והפכה למוצב קדמי. חודש לא יצאתי מפה”.
לויט ישן בלילות בחמ”ל התת־קרקעי שהקימה כיתת הכוננות במטולה, “ובכל בוקר הייתי מתעורר במקלט, קופץ הביתה לאספרסו, מקלחת, כביסה וסיגריה - וחוזר לחמ”ל. אבל הקפדתי לשנות את ההתנהלות במשך היום כי הפעילו עלינו כטב”מים של צילום ורחפנים”. הוא משוכנע שזה מה שהציל את חייו כשבאחד הימים יצא מהבית, “והם פספסו את זה ודפקו לי טיל נ”ט על הבית”. הבית, שלויט ורעייתו אסתאר חידשו ושיפצו רק ארבע שנים קודם לכן, נהרס.
כאילו לא די בכך, גם מטעי הפירות המשפחתיים נפגעו. “היה קשה להחזיק את המטעים”, הוא מספר, “אני וגם יוסי, אחי, היינו מגויסים, וגם כשיכולנו להתפנות לזמן קצר לעבודה במטע, זה לא תמיד היה אפשרי כי כל הזמן ירו פה. הם היו מתצפתים עלינו, וכשזיהו אנשים היו יורים. הלב כאב כשהגענו למטעים בסוף 23’ וכל התפוחים והקיווי והאבוקדו היו על הארץ. לא היה מי שיקטוף אותם. ניסינו להציל מה שאפשר, באנו לקטוף בכל הזדמנות, והעובדים שלנו מסחנין גם היו מגיעים, אבל הרוב נזרק, כל כך הרבה תפוחי פינק ליידי וסמית. הפחתים היו גדולים מאוד. כמובן, לא הספקנו להכין את המטעים לקיץ בשנה שאחר כך – אז העצים חטפו מחלות. במקום 5,000 טון לדונם בימים רגילים, הצלחנו ב־24’ לקטוף בקושי טון. זה נזק של מיליונים. כל ההשקעה הלכה לפח. ויש גם נזק עקיף – מטעים שנדרסו על ידי טנקים או התייבשו כי מערכות ההשקיה נהרסו. 38 דונמים הלכו לנו, וזו הפרנסה שלנו. החיים נשברו, אבל אנחנו בונים אותם מחדש”.
שנה שלמה נמשכה האש בחזית הצפונית – כטב”מים וטילי נ”ט, ירי מנשק מדויק וירי ארטילרי, לצד הדי התקיפות של צה"ל בדרום לבנון, היו לדבר שבשגרה ביישובים הנטושים, עד שבנובמבר האחרון נחתם הסכם הפסקת אש. מאז שקט כאן.
השקט הזה מאפשר לחקלאים להתחיל לחשוב במושגים של שיקום. עמית כהן (46), מרכז המטעים בקיבוץ מלכיה, שנמצאים 200 מטרים בלבד מהגבול, מספר: “הקיבוץ פונה מיד, אשתי והילדים עברו לראש פינה ואני נשארתי כאן, במטעים ובכיתת הכוננות. בהתחלה הוציאו אותנו מהשטח לשלושה חודשים, הצבא אסר עלינו להיכנס. אחר כך התחלנו לקבל אישורי עבודה. זה היה מפחיד מאוד. אנחנו חשופים על אזרחי ליד הגבול, אנחנו על הכוונות של חיזבאללה”.
ולא חשבת לעזוב, לא להסתכן?
“היו הרבה רגעים שאמרתי לעצמי ‘קיבינימט, אני עוזב’. זה הולך ככה: כשאתה בהכחשה, אתה מגיע למטעים, בא לעבוד. ואז קורה איזה אירוע, הכוננות עולה, הסכנה נעשית מוחשית, ואתה אומר לעצמך ‘למה לעשות את זה לעובדים, לעצמי?’. אבל נשארתי. המסר שקיבלנו מהרשויות היה ‘אל תסתכנו, תשמרו על החיים שלכם’, והביטוי הממשי לעניין היה שאיש לא היה מגיע לסייע לנו, אפילו גורמי החירום לא היו מוכנים להגיע לכאן. אם היו שריפות במטעים – והיו עשרות אירועי שריפה בעקבות הירי – היינו צריכים לכבות אותן בעצמנו. התחשלנו. ההחלטות היו שלנו מתוך הבנה שכל הסיפור הזה שלנו ורק שלנו, לטוב ולרע, וגם הסיכון עלינו. כל אחד על הגבול קיבל החלטה אחרת, החלטה אישית. כל אדם לעצמו. היו שעזבו את המטעים מיד, היו שנשארו ואז עזבו, היו שנשארו ונפגעו. אני נשארתי, כנראה בגלל הציפיות – שלי מעצמי, קצת של החבר’ה מסביב וגם של אשתי, שמאוד תמכה בהחלטתי להישאר ולהמשיך לטפל במטעים. קשה יותר להפסיק מאשר להמשיך. לקראת סוף הלחימה כאן הגעתי לתובנה שזה כנראה נבע מהפחד מתחושת כישלון”.
ההחלטה להישאר בקיבוץ ולהמשיך לעבוד את האדמה נבעה גם מההערכה שעזיבת המטעים תגרום לנזקים שלא יהיה אפשר לתקן ולשקם ומההבנה שהפיצויים יוענקו, “רק למי שדאג למטע שלו”, אומר כהן. במטעים של מלכיה גדלים דובדבנים, תפוחים, קיווי, משמש, שזיפים וענבים ליין ולמאכל. המגוון, אומר כהן, נשאר כשהיה, אולם הפגיעה מורגשת בכל: "בשליש מהמטעים הפגיעה היא טוטאל לוס. אלה שטחים שנפגעו משריפות שלא הגענו בזמן לכבות או מחוסר טיפול – תקלות מים שלא יכולנו לתקן ללא עזרת אנשי מקצוע, או בעקבות דריסה של רכבי הצבא או מנפילות".
במטעים הפעילים מורגשת הפגיעה בתפוקה – גם באיכות הפירות וגם בכמות. לפעמים העצים נתנו פחות פרי כי הם לא נגזמו ולא התמיינו, ויש עצים שהיו בסטרס של חוסר מים והגיבו לזה בתפוקה נמוכה: "אנחנו משקמים את המטעים, אבל זה לוקח יותר זמן ממה שהערכנו”.
כהן שם, במסירות ובנחישות, עם האקדח הצמוד אליו מאז 7 באוקטובר. “עד אז זה בכלל לא העסיק אותי”, הוא מודה. “אבל אחרי שראיתי מה עשו בעוטף התחלתי ללכת עם אקדח, פשוט כדי שלא יחטפו אותי חי. אתה רואה מה שעשו בדרום, מבין שזה יכול להגיע לפתח הבית ואומר לעצמך ‘אעשה מה שאני יכול כדי להגן על המשפחה ולא ליפול לידיים שלהם בחיים’”.
איתו במטע עובדים בימים אלה כמה פועלים תאילנדים, קבוצה של אנשי הקיבוץ הנודד (צוותי צעירים שנשלחים על ידי התנועה הקיבוצית לסייע במשקים שזקוקים לידיים עובדות) וקבוצה של אנשי השומר החדש, שעברו להתגורר בקיבוץ ולעבוד בו.
מהמטע לשמירה - ובחזרה
גם במטעים של קיבוץ יראון, ששוכנים 15 מטרים מהגבול, התכונה רבה בימים אלה, ימי קטיף הדובדבנים. מעבר לברושים התוחמים את המטעים ממערב נמצאת הגדר, ואסף שוורץ, מנהל המטעים, מזהיר בחיוך: “תיגעי בה – תקפיצי את כל הכוחות”.
שוורץ (50), חבר כיתת הכוננות, נשוי לבת הקיבוץ והגיע ליראון לפני כ־15 שנים. במלחמה הוא לא חשב פעמיים כשהחליט שהוא נשאר לעבוד, למרות הסכנה, ויהי מה. חברי הקיבוץ התפנו ביוזמתם ב־8 באוקטובר 2023 ועשרה ימים לאחר מכן נדרשו על ידי המדינה לעשות זאת. “קיבלתי החלטה שאני נשאר ועושה מה שאפשר”, הוא אומר. “אני ציוני, אני מושבניק בעברי, אני חקלאי, לא יכולתי לראות את הפירות על העצים ולא לקטוף אותם. כשפרצה המלחמה, בדיוק התחלנו לקטוף את התפוחים. זה היה שיא העונה, וזו בדרך כלל חגיגה שלמה. אז ניסינו, כשיכולנו, והצלחנו חלקית. היו שטחי מטע שבהם לא קטפנו כלום, זה היה עצוב”.
מהמתנדבים שהגיעו בתחילת המלחמה כדי לסייע מיהר שוורץ להיפרד בצער אחרי אחת ההפגזות. “לא רציתי שייפגעו חלילה ואני אהיה אחראי לזה, והם די פחדו, באופן טבעי”, הוא מסביר. זה לא חסך ממנו את ההתמודדות עם תחושת האחריות לחייו של עובד תאילנדי, ניסן מירם, שנפגע לנגד עיניו בעודם עובדים יחד במטע ונהרג. שוורץ נאבק במשך חודשים למען הכרה במירם כנפגע פעולות איבה והוא נמצא בקשר יומיומי עם משפחתו. “אני מתנחם בזה שלפחות המשפחה שלו קיבלה מה שהייתה צריכה לקבל”, אומר שוורץ. “הוא נהרג ביום שישי, ערב יום הכיפורים. ישבתי וחשבתי ואמרתי לעצמי ‘זהו, שיישרף הכל, שום דבר לא שווה את חיי האדם’. ואז הגיע בוקר יום ראשון ונכנסתי לפה בחזרה, לקטוף”.
100 דונם מטעי תפוח ו־200 דונם מטעי אגס איבד הקיבוץ במלחמה. רבים מהעצים סבלו ממחלות בשל חוסר היכולת לרסס אותם ולטפל בהם כראוי, ואחרים נדרסו בידי הצבא בלית ברירה. המטעים בשטחים הללו נעקרו, אבל שוורץ כבר מתכנן שתילת מטעים חדשים במקומם, באזור אחר.
שתילת מטעים חדשים כוללת ניקוי השטח והכנתו, עיבוד הקרקע, הוספת דשנים, תכנון מערכות השקיה והתקנתן, סימון שתילה, פתיחת בורות, שתילה, השקיה וחיפוי. במטעי הקיבוץ שניזוקו חלקית עוסקים כעת בעבודות שיקום, בהן גיזום וטיפול אינטנסיבי באוכלוסיות המזיקים הגדולות שנוצרו במטעים כשהפירות נותרו על העצים ולא נקטפו. “עבדתי שנים כסמנכ”ל מכירות במפעל מזון", מספר שוורץ. "כשמפעל מזון נסגר – בסדר, אז שנה לא יהיה קוטג’ של חברה מסוימת, ואחר כך ינקו את המפעל ויחזרו לעבוד. מטע פירות לא שוכח שנטשת אותו, הוא נכנס בך בכל הכוח”.
הוא מגיע למטעים בכל בוקר בחמש, עובד לצד עובדיו, בהם נג’יב חאג’ מהכפר ריחניה, שלא פספס יום עבודה אחד מתחילת המלחמה. בשעות אחר הצהריים או הערב שוורץ “עולה לשמירה” בכיתת הכוננות. אשתו וילדיו חזרו לאחרונה הביתה ולצד השמחה על שובם, אחרי חודשים ארוכים שבהם נפגשו פעם בשבוע, שוורץ מודה: “זה לא קל. אשתי נכנסה הביתה וישר שאלה אותי ‘מתי ניקית את השירותים?’ אמרתי לה ‘מה זאת אומרת? את ניקית בטח ב־6 באוקטובר, לפני שהכל התחיל ועזבתם’. התרגלתי קצת לחיי רווקות, שנעו בין המטעים לשמירות. עכשיו צריך להתרגל מחדש לחיי משפחה”.
בעוד חודש יתחיל ביראון קטיף האפרסקים. ביולי אמור היה להתקיים קטיף האגסים, אבל מטע האגסים ספג נזקים כבדים. “אגסים נקטוף שוב רק ב־2027”, אומר שוורץ במה שעשוי להישמע כמו אמירה שכולה צער, אבל על פניו חיוך אופטימי, “ובקיץ הבא נשתול קיווי ותפוח. אנחנו מאמינים בחקלאות”.
מושב רמות נפתלי אומנם מרוחק מעט יותר מהגבול עם לבנון, אבל גם הוא היה בקו האש. בשל היותו חשוף לירי נ”ט מהכפר בליידה, פונו תושביו של רמות נפתלי בתחילת המלחמה, אולם ירון בלחסן (61), חבר המושב ומנכ”ל ארגון מגדלי הפירות בארץ, החליט שהוא נשאר קרוב למטעי האגסים ולכרמי היין שלו.
“היה מפחיד אבל נזהרתי. הקפדתי לא להסתובב יותר מדי, להיות תמיד בקרבת מרחב מוגן”, הוא אומר. “המצב הביטחוני, על סיכוניו, לא זר לנו. אני גדלתי פה במושב ואשתי נולדה וגדלה בקריית שמונה. אחי, איתן ז”ל, היה מפקד סיירת צנחנים ונפל בקרב בלבנון ב־99’. אבל אנחנו חקלאים, קשה לנו לעזוב את אדמתנו. אם יש לך צימר ופורצת מלחמה, אתה פשוט סוגר אותו והולך. עץ צריך טיפול. הברירה הייתה לסכן את החיים או להוריד לטמיון את מפעל חיינו. את זה לא יכולתי לעשות”.
גם אצלו, הוא אומר, הורגשה היטב הפגיעה ביבול – הן בכמות, הן באיכות הפירות. אבל בזכות המרחק היחסי מהגבול (שני קילומטרים) הפגיעה אינה אנושה: “שמרנו ככל האפשר על רצף תפקודי, אבל היבולים היו נמוכים מאוד בהשוואה למה שאנחנו רגילים. היינו במצב ביניים כזה – לשמר את העצים ולתחזק אותם לטובת העתיד, בלי לצפות להתפרנס מזה בהווה, ועכשיו אנחנו במסע של שיקום. מבחינת העבודה החקלאית חזרנו כמעט לשגרה רגילה. יש לכולנו הוצאות כבדות על עקירת מטעים שניזוקו לחלוטין ואנחנו משקמים מטעים שנפגעו ושותלים מטעים חדשים. לשמחתי, לאחרונה נחתם הסכם הפיצויים לשנת 2024, ואני מקווה ומאמין שזה ייתן לחקלאי האזור אוויר לנשימה. אבל יש איומים נוספים על התוצרת החקלאית המקומית. לחקלאות על הגבול יש חשיבות ביטחונית, של שמירה על אדמות הלאום. בלעדיה אין התיישבות. המלחמה האחרונה לימדה אותנו בין השאר כמה חשוב לשמור על עצמאות הביטחון התזונתי, כמה חשוב לשמר ולשפר אותה. אני שמח שמשרד החקלאות הוסיף לשמו את הנושא הזה – הוא נקרא כעת משרד החקלאות וביטחון המזון – ושאנשיו שוקדים על הכנת תוכנית לביטחון המזון מהצומח ל־25 השנים הבאות”.
שנתיים־שלוש ויהיה בסדר
על השער הצהוב האופייני בכניסה למשגב עם מקבל את פני הבאים השלט “סוף־סוף בבית, ברוכים השבים לגליל העליון”. לא בכדי רואים חברי הקיבוץ בקיבוצם “נקודת חן בקצה האצבע” – הנוף הנשקף ממנו מרהיב ביופיו, מרחיב את הלב. בעיקר אם מצליחים להתעלם מהמבנים ההרוסים בכפר הלבנוני הסמוך כל כך, ומההרס שגרמו שתי נפילות טילים למרכז המבקרים שבמצפה.
הדרך למטע האבוקדו של הקיבוץ סמוכה מאוד לגדר המערכת, ומראה הטנקים העומדים לצידה מצמרר. הסתירה בין השקט והנוף הפסטורלי לשאריות הצבאיות של מה שהיה עד לא מזמן שדה קרב מאתגרת לעיכול. אבל עופר מושקוביץ (60), המכונה פושקו, מנהל מטעי האבוקדו, לא מתרגש מזה.
הוא הגיע לכאן ב־83’ עם גרעין הנח”ל, כדי להגשים את חלומו להיות קיבוצניק וחקלאי. כאן נישא, כאן נולדו שלוש בנותיו; מכאן סירב לזוז גם כשהצבא לחץ. “התפניתי, אבל הייתי מגיע למטע בכל יום, לפעמים ממש מתגנב ועושה מה שאפשר”, מספר מושקוביץ. “בתחילת המלחמה סגרו לנו את המטעים בגדרות תיל, אז פרצנו דרכים ונכנסנו פנימה. כאב לנו לראות שכל הפרי נופל לאדמה, והיו בומים והיה מפחיד. מתישהו נשרפו לי 50 דונם אבוקדו, ואיש לא היה מוכן להיכנס. זה היה מתסכל, לראות את העשן מהמטע שלי ולדעת שאני לא יכול לעשות כלום. למחרת הצלחתי לקבל אישור להיכנס, נכנסתי, ועלה לי רעיון איך להציל את מה שנשאר משריפה נוספת – פתחתי את ברז המים של ההשקיה בזרם אדיר. הנחתי שאם תפרוץ שוב אש, היא תשרוף את צינורות הטפטוף, ואז המים יפרצו, יתיזו וייצרו הצפות, וזה יעצור אותה. זה קרה, וזה עבד”.
שגרת יומו כללה השכמה ב־5 בבוקר ונסיעה למפגש עם הדייגים בבריכות הדגים. “הייתי שותה איתם קפה באווירה פסטורלית, עם הבומים ברקע, ואז נוסע לשטח לראות מה קורה, ונכנס לשעה־שעתיים בין אזעקה לאזעקה. צריך לזכור שאצלנו קודם שומעים את הפיצוץ ורק אחר כך את האזעקה, שמיד אחריה מגיע פיצוץ נוסף”, הוא מתאר. “אחר כך עבודת משרד, ובערב הייתי חוזר למלון שאליו פונינו, נכנס לחדר ומחכה שיגיע הבוקר. לא בכיתי למראה הנזקים במטעים שלנו, אבל זה ממש צבט לי בלב. זה שברון לב, זו עבודה של שנה מסביב לשעון שיורדת לטמיון. אפשר להגיד שחוויתי את מנעד הרגשות – מצד אחד, שמחה על עצם זה שאני שם, ומצד שני, על הפנים. היו מלא נפילות אצלנו, הרבה נ”טים. פעם אחת זה קרה כשהייתי שם. עמדתי ליד הרכב ופשוט קפאתי. עברו יומיים עד שהייתי מסוגל להיכנס שוב לשטח”.
מה ששמר על שפיותו, הוא מודה, הוא הנכד הבכור, שנולד לו רגע לפני 7 באוקטובר 2023. “הביקורים אצלו בפרדס חנה בכל סוף שבוע החזיקו אותנו”, הוא מספר. הנכד הזה הוא גם המקור לאופטימיות, אף שמושקוביץ מודה: “פעם רציתי שהבנות יחזרו לחיות פה, היום כבר פחות”. בכל זאת הוא מאמין שהדברים יסתדרו: “הקהילה תתחזק, יגיעו גם צעירים. הקהילתיות תביא אותם לפה ובתוך שנתיים־שלוש יהיה בסדר. אני אופטימי לא כמו חקלאי, אלא כמו חקלאי שרוצה לשמור על השגרה. אני עם הרגליים על הקרקע. גדלה פה מפלצת מעבר לגבול, והרסו אותה, אבל ייקח זמן, לדעתי דור שלם, עד שאמון הציבור בצבא יחזור. כולנו בטראומה והפוסט־טראומה תהיה קשה. עצוב לומר, אבל התרגלתי לבומים. וכשאני יושב במסעדה במרכז ויש אזעקה ובום וכולם קופצים, ברור לי שיש לנו עוד דרך ארוכה”.
בדרך הזאת, מאמין טל לויט ממטולה, עלינו לצעוד יחד: “זו המדינה היחידה שיש לנו. אנחנו מתאחדים בכאב ובשמחה, וזה מה שהציל אותנו ב־7 באוקטובר – כולם קפצו להגן על הבית. בנו כאן משהו יפה דורות אחורה, ותפקידנו לשמור עליו. יחד. זה ייקח זמן, כי כולנו פוסט־טראומטיים, אבל זה יקרה”.