"לאורך כל השנים חג השבועות היה גולת הכותרת. היינו מכינים בקיבוץ בארי ארוחה לאלף איש שמבוססת על כל הגבינות שלנו. היינו גם מספקים גבינות ליישובי העוטף ומכינים דברים מיוחדים", נזכר דגן פלג. "השנה אין את ההתרגשות לפני החג. קיבוץ בארי מפוזר, וזה מורכב מבחינה רגשית. הציפייה היא להחזיר את כל החטופים, ואז אולי בשנה הבאה נציין שוב את שבועות. כרגע, סדר העדיפויות שלנו שונה לגמרי".
"כל נושא החגים פחות מדבר אליי כרגע", מסכים יעקב בנאקוט (66), חבר הקיבוץ, שעובד במחלבה מאז הקמתה. "בדרך כלל, לפני שבועות היינו מתרגשים. ועסוקים בארוחת החג בבארי ובהזמנות מקיבוצי העוטף. מ־7 באוקטובר החגים פחות מדברים אליי. כל עוד יש מלחמה, כל עוד יש לנו חטופים, קשה לחגוג. זו ההרגשה שלי, שעד שלא כולם חוזרים, עד שדרור חוזר, קשה לחגוג את החגים. יש גם האסון של המשפחה שלי, שמשפיע על התחושות. אנחנו פשוט ממשיכים לייצר כרגיל".
"אנחנו כרגע עסק קטן מאוד", מספר פלג. "שלושה חברי קיבוץ, ובכל שנה מגיע אלינו לסייע שין־שין (צעירים בשנת התנדבות בקהילה לפני הגיוס - א"ש)".
הקיבוצניק השלישי, לצד פלג ובנאקוט, הוא תום קרבונה (36), שהצטרף לצוות לאחר הירצחו של אור. השין־שין המסייע הוא גלעד סורסקי (19), שהגיע מכפר תבור. "זה היה ממש משמעותי עבורי, לתרום לקיבוץ שעבר כל כך הרבה ולהיכנס למחלבה שגם איבדה את אחד העובדים שלה", סורסקי אומר. "וגם מאוד מעניין ללמוד איך להכין גבינות. ביקשתי להגיע למחלבה".
"בתפיסה שלנו, המחלבה היא עסק שבו כולם יודעים לעשות הכל", מסביר פלג. "בפועל, יעקב מתמקד יותר באריזה ובשיווק, ותום ואני עובדים בייצור. אנחנו מגדירים את עצמנו מחלבה אזורית. עובדים עם חקלאי האזור ומספקים את התוצרת לתושבי האזור. זה מה שאנחנו הכי גאים בו, שבמשך 30 שנה אנחנו מחלבה מקומית עם חיבורים קהילתיים. בתי ספר אזוריים היו מגיעים אלינו לסיורים, ללמוד על החלב".
חברי הקיבוץ העובדים במחלבה מתמודדים עם אובדנם של אנשים קרובים להם, בני משפחה וחברים, בשבת השחורה. תום קרבונה איבד את אמו גלית קרבונה ז"ל, שנרצחה. בנאקוט איבד את גיסו וגיסתו ואת בעלה של הגיסה. "אחיה של אשתי רחלי, אריק קראוניק ז"ל, היה רבש"ץ בארי, והוא נהרג ממש בהתחלה", בנאקוט מספר. "אחותה של רחלי, זהבה הקר ז"ל, נרצחה עם בעלה, זאב ז"ל, לאחר שהוחזקו כבני ערובה בבית של פסי כהן ז"ל. אנחנו היינו מהבוקר בממ"ד, ופתחנו שם איזשהו חמ"ל. רחלי היא ראש צח"י (צוות חירום) בקיבוץ, והיא ניסתה, כמה שיכלה, לטפל בדברים. היינו שם עד יום ראשון ב־4 וחצי בבוקר וחולצנו מהבית תוך כדי ירי מסביב. הלכנו ממש בתוך שדה קרב".
"בינואר 2024 החלטנו לחזור לייצר", מוסיף פלג. "כיום חזרנו לעבוד עם יקבים באזור העוטף, ואנחנו גם פוגשים את הקהילה שלנו בקפה עוטף רעים בתל אביב. דרור אור היה במקור מרעים, והיה חשוב להם לקבל את הגבינות שלנו. לאחרונה תושבי קיבוץ ארז חזרו, אז התחלנו לספק גם להם גבינות. אנחנו מספקים גם לקיבוץ חצרים. הקהילה שלנו עברה בינתיים לחצרים, אז נקודת המכירה שהייתה קודם בבארי עברה לשם".
פלג מסביר שבשל הנסיבות, המחלבה כיום מספקת גבינות רק למחצית מהלקוחות הקבועים שהיו לה לפני המלחמה. "הכל השתנה", הוא אומר. "ההתמודדויות שלנו היום הן אחרות לגמרי. לפני המלחמה התשוקה שלנו לגבינות הייתה הדבר המרכזי, ואילו היום שיקום הקהילה ושיקום הקיבוץ זה מה שנמצא בראש סדר העדיפויות. והבסיס לשיקום הקהילה והמדינה הוא השבת כל החטופים".
הגבן ומנהל המחלבה הקודם, דרור אור, נרצח כאמור בשבת השחורה ונרצחה גם אשתו יונת אור ז"ל. הזוג הותיר שלושה ילדים: יהלי, נעם ועלמה. יהלי שהה באותה שבת מחוץ לקיבוץ, ואילו נעם ועלמה נחטפו לעזה וחזרו במסגרת העסקה הראשונה בנובמבר 2023.
פלג מספר שהחזרה למחלבה ללא חברו הייתה עבורו שבר גדול מאוד. "דרור היה שותף לדרך, אדם שעבדתי איתו כתף אל כתף למעלה מ־20 שנה", הוא משתף. "דרור היה יותר זמן במחלבה מאשר בבית. הוא היה איש קולינריה מדהים. לאורך השנים פיתחנו טעמים, עבדנו על דברים שאנחנו רוצים להגיע אליהם. התהליכים בהכנת גבינות איטיים מאוד. יש גבינות שמתיישנות חצי שנה. זה היה תהליך ארוך של חשיבה, של תשוקות. היינו חולמים יחד. זה חסר לי מאוד. האמת, בשלושת החודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר חשבנו בכלל לסגור את המחלבה וללכת לשקם את בארי".
"היה קשה מאוד לחזור לייצר ללא דרור, וגם עכשיו זה קשה", מוסיף בנאקוט. "עליי חסרונו של דרור עדיין משפיע. בכל יום שאני מגיע למחלבה - המחשבות עליו עולות. עבדנו שנים יחד. דרור הגיע מתחום האוכל, למד טבחות, והיה כל הזמן עם רצון לשדרג, לעשות את הגבינות יותר טובות. כל עוד הוא נמצא בעזה, קשה לי מאוד. אנחנו מחכים שיחזור, עם שאר החטופים. מלבדו, יש לנו בעזה חמישה חטופים מהקיבוץ".
"בינואר 2024 הצטרפתי למחלבה כדי לסייע, ואני עובד בעיקר בייצור", אומר קרבונה. "לפני כן, מדי פעם הייתי מגיע למחלבה לעזור, ועכשיו אני עובד שם באופן רציף. למדתי באיטליה כורמות וייננות, והיה טבעי עבורי להצטרף. המחלבה תמיד הייתה חשובה לי. זה מקום קרוב מאוד לליבי. בהתחלה היה מוזר מאוד להיכנס למחלבה כשדרור איננו. דרור היה בעצם החיבור הראשוני שלי למחלבה. הייתי עוזר לו באירועי קייטרינג שהיה עורך, כי גם אני אוהב אוכל. דרכו בעצם הכרתי את המחלבה".
"החיים הובילו אותנו לכך שאין לנו ברירה אלא להנציח את הזיכרון של דרור", מנסח פלג. "ואנחנו נמצא את הדרכים המכובדות לעשות את זה. המשך הייצור במחלבה הוא אחת הדרכים. גילינו שיש בהמשכיות הזאת המון עוצמה ותקווה. אנחנו גם מתכננים קומפלקס של מרכז קולינרי תיירותי בכניסה לבארי, לשם אנחנו מתכוונים להעביר את המחלבה. דרור תכנן את הדברים האלה, יזם אותם. החלטנו להמשיך את חזונו".
בנאקוט: "כבר כמה שנים אנחנו מדברים על הקמת מחלבה חדשה. דרור דחף לזה מאוד. עכשיו קיבלנו את האישורים, וזה הולך להיות מתחם שיכלול גם קונדיטוריה, יין ועוד".
"לדרור היו שאיפות גדולות לגבי המחלבה ומאוד התחברתי לכך", מוסיף קרבונה. "עכשיו אנחנו מנסים להרים את הפרויקט הזה בלעדיו, ולזכרו. וכמובן, מצפים שכל החטופים יחזרו במהרה".
מנכ"ל מועצת החלב איציק שניידר רואה את מחלבת בארי ופעילותה גם בהקשר הישראלי הנרחב. "משק החלב מתמודד כבר תקופה ארוכה עם אתגרי המלחמה, והוא עמד במשימה הלאומית לספק חלב ומוצריו לכל אזרחי ישראל גם תחת אש", הוא אומר. "מחלבת בארי היא סמל לעוצמה הזו, ובמידה רבה גם לסיפורו של דרור אור ז"ל, גבן מוערך, חבר אהוב, ולוחם של גבול, אדמה ומשק. ערב חג השבועות, חשוב לזכור את אלה שנלחמו ונלחמים על ביטחון המזון ועל החקלאות הישראלית, ולייחל לשובם המהיר של כל חטופינו".
התרעות פיקוד העורף