בין השנים 2004 ל-2020 נרשמו 58 מקרים של רצח ילדים בתוך המשפחה, כאשר ב-87% מהמקרים הפוגע היה הורה (64% אב, 23% אם). מחקר של ד"ר לימור עציוני מ-2013 מצא כי תופעת רצח ילדים על ידי הוריהם חוצה גבולות ומגזרים ומקיפה משפחות יהודיות וערביות, משפחות עולים וותיקים ובעלי מעמד כלכלי־חברתי משתנה. מהמחקר עלה כי אב רוצח את ילדיו מתוך רצון לפגוע באם, שפעמים רבות חיה בנפרד ממנו - על רקע מה שהוא רואה כפגיעה בכבודו וכאקט של רכושנות. אימהות רוצחות את ילדיהן ברוב המקרים על רקע נפשי מעורער, שלאו דווקא מגיע לכדי אי שפיות מוחלטת שבה נקבע כי האם אינה מבחינה בין טוב לרע.
לקהילה הרפואית קשה מאד לאבחן בזמן אמת מתי אדם עם רקע נפשי, ואף פסיכוטי. המתגורר בקהילה מסוכן לעצמו ולסביבתו ודורש טיפול בכפייה. למערכת הבריאות אין דרך אמיתית לדעת אם אדם בוגר שאמור להיות מטופל בתרופות אכן נוטל אותן ואם הוא פוקד באופן קבוע רופא פסיכיאטר למעקב תרופתי. מצבי קיצון של אלימות מצד מטופלים, כמעט שלא ניתנים למניעה כל עוד אין לאדם היסטוריה של אלימות ואין ממשק יעיל בין מערכת הבריאות המחוייבת לחיסיון רפואי של הפרט לבין מערכת אכיפת החוק במקרים כאלה.
לממשלת ישראל יש תוכנית רחבה למאבק באלימות במשפחה אבל מאז הושקה ב-2017 כמעט מדי שנה התקציבים המוקצים לה בפועל נמוכים מההערכות הנדרשות ליישום מלא שלה. הרחבת המענים לגברים אלימים ולנשים נפגעות אלימות ולהפך מתקדם בקצב איטי מדי ועדיין אין גוף מתכלל בין הרשויות השונות במערכות האכיפה, הבריאות והרווחה שיכול להביא לצמצום התופעה.
מתחילת שנות ה-2000 מתרחשים בממוצע כ-20 מקרי רצח נשים מדי שנה בישראל, כאשר הרוב המכריע מבוצע על ידי בני זוג או בני משפחה קרובים. נשים ערביות מהוות מעל מחצית מהנשים הנרצחות בישראל, למרות ששיעורן באוכלוסייה הכללית נמוך בהרבה (כ-20%).
התרעות פיקוד העורף