המלחמה עושה אותנו אלימים יותר. מדובר בסימפטום נוסף בשיבוש הסולם הערכי שלנו כחברה, בהתבהמות. המלחמה המתמשכת הזאת מנרמלת גם אלימות. זה מה שעושות מלחמות. וגם אצלנו, האלימות גולשת לרחוב ומופנית כלפי מפגינים, גולשת לרשתות החברתיות ומתבטאת בהסתה מחרידה, גולשת לתאים המשפחתיים. והיא הורגת.
נתוני משטרת ישראל ומשרד הרווחה הצביעו על עליית החומרה במקרי האלימות במשפחה בשנה הראשונה למלחמה ביחס לשנה שקדמה לה – נרשמה עלייה בת 65% במספר הפניות לרווחה בשל אלימות במשפחה, מספר כתבי האישום שהוגשו והמעצרים שבוצעו היה גבוה יותר.
הירידה במספר התיקים שנפתחו במשטרה על רקע אלימות כלפי נשים בתא המשפחתי ובמספר הנשים שנכנסו למקלטים מוסברת על ידי שדולת הנשים בכך שבעת מלחמה גוברים החסמים המונעים מנפגעי אלימות לדווח עליה.
אלא שגם כשהאלימות מדווחת, וגם כשהסיכון ידוע לרשויות – זה לא מספיק. שוב ושוב נכשלת המשטרה במניעת רצח נשים, גם כשרוצחיהן מפירים את צווי ההרחקה שהוצאו להם. נראה שבסדר העדיפויות של המשרד לביטחון לאומי ושל העומד בראשו, אלימות במשפחה נמצאת במקום רע באמצע. או בתחתית.
כאילו לא די בכך, כלי נשק זמינים יותר ב־20 החודשים האחרונים, ולמרבה הצער – ממש כמו בקלישאה על האקדח המופיע במערכה הראשונה – מחקרים מלמדים שיש סבירות גבוהה פי חמישה שגברים אלימים עם גישה לכלי נשק ירצחו את בנות זוגם, לעומת גברים אלימים ללא גישה לנשק. הם מלמדים גם שיש סיכון גדול פי שלושה לרצח בתוך המשפחה בבתים שמוחזקים בהם כלי ירייה.
במדינה מתוקנת הייתה הממשלה דואגת למנגנון שימנע את הסיכון המוגבר הזה, או לפחות יצמצם אותו. אלא שנכון לעכשיו אין עדיין ממשק שיעביר אוטומטית מידע על גברים מסוכנים לאגף כלי הירייה בהליך הבקשה לקבלת רישיון לנשק. משרדי הממשלה הרלוונטיים זקוקים לעוד זמן להקמת הממשק. שהרוצחים יחכו.
הבעיה היא שהרוצחים – בני הזוג, הבנים, האחים – אינם מחכים. ובימים של זילות קשה כל כך בערך חיי אדם, בייחוד כשהאדם הוא אישה, העובדה שאסתר ומיה ושרה ורוית וסחאר ואסתר ואיסלאם וסבטלנה וילנה כבר אינן – אינה מרעידה את אמות הסיפים. השאלה אינה אם יהיו נרצחות נוספות. השאלה היא מי תהיה הבאה בתור.