הנשיא המייסד של אוניברסיטת רייכמן, פרופ’ אוריאל רייכמן, אומנם קיבל בכנס הג’רוזלם פוסט בניו יורק פרס מפעל חיים, אבל הוא כהרגלו כבר עם הפנים קדימה וממוקד במחויבות האוניברסיטה לעתיד העם היהודי. “אני רואה את התקופה הזו כאתגר אדיר”, הוא אומר בקול ברור ונחוש בריאיון מיוחד ל”ג’רוזלם פוסט”, “ואנחנו רוצים לעמוד בו”.
כמייסד האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל, קשיים ואתגרים אינם זרים לפרופ’ רייכמן: משירותו הצבאי במלחמות ששת הימים וכיפור, דרך קידום חוקה כתובה לישראל בשנות ה־80, ועד להגשמת חלום שנחשב בעבר לא מציאותי – להקים מוסד דו־לשוני ציוני, שהפך לאחת האוניברסיטאות המובילות בישראל. היום, נוכח התגברות התופעה של חרמות אקדמיים על מוסדות ישראליים, אוניברסיטת רייכמן בוחרת לא בנסיגה – אלא בבנייה. “אנחנו לא רק מגינים על עצמנו – אנחנו גם בונים”, אומר פרופ’ רייכמן.
האוניברסיטה מחזקת קשרים עם העולם היהודי, מרחיבה את ההשכלה הבינלאומית, ומשקיעה באיכות ומובילות אקדמית. בלב החזון: להקים בישראל בית אקדמי עולמי, ברמה הגבוהה ביותר, עבור מרצים וסטודנטים יהודים מהעולם.
בשיחתו עם עורך ה"ג’רוזלם פוסט" צביקה קליין, פרופ’ רייכמן מדבר בפתיחות על השבר הגדול של 7 באוקטובר. “זה היה פוגרום”, הוא אומר, ומשווה את הזוועות לזמנים החשוכים ביותר בתולדות העם היהודי. “ייתכן שזה הפוגרום החמור ביותר שסבל ממנו העם היהודי בעת החדשה”.
קולו נשבר כשהוא נזכר בסיפורים על אונס, טבח וילדים שמתו כשהם מחזיקים בהוריהם. אבל גם מה שקרה לאחר מכן היה מזעזע לא פחות. “בפעם הראשונה, האחים והאחיות שלנו בכו, התחננו לעזרה – ואיש לא בא”.
התחושה הזו של נטישה קיימת לא רק בישראל. בקמפוסים אמריקאיים, פרופ’ רייכמן רואה איך הסטודנטים היהודים מבודדים וחסרי תמיכה. “האוניברסיטאות”, הוא אומר, “כשלו בהגנה האמיתית על הסטודנטים היהודים. זה מזעזע”. הוא מתקשה להבין זאת נוכח התרומה העצומה של הקהילה היהודית לאקדמיה בארה”ב: “שליש מזוכי פרס נובל בארה”ב הם יהודים. התמיכה הכספית מהקהילה היהודית למוסדות האלו אדירה. וזו התגובה כלפי הסטודנטים היהודים?”.
הוא מדגיש שוב כי התגובה למצב אינה להסתגר, אלא לבנות. לחזק את ישראל כאופציה אקדמית גלובלית ליהודים. “לאנטישמיות באקדמיה”, הוא אומר, “צריך להשיב בציונות אקדמית”.
הוא עובד למען המטרה הזו כבר עשרות שנים. מיום הקמת האוניברסיטה, רייכמן עמד על כך שההוראה תהיה דו־לשונית – גם בעברית וגם באנגלית – כדי לאפשר לסטודנטים מהתפוצות להשתלב בה. “בזמנו האוניברסיטאות האחרות התעקשו על עברית בלבד”, הוא נזכר. “אבל למי שגדל באנגלית, להצטיין בשפה זרה זו משימה קשה. אז אמרתי: מה שנלמד בעברית – נלמד גם באנגלית”.
הרעיון הזה לא התקבל בהתלהבות. למעשה, כשאמר שיקים אוניברסיטה בהרצליה שתמשוך סטודנטים יהודים מכל העולם – צחקו עליו. “הייתה אישה אחת”, הוא נזכר, “אשתו של אדם עשיר מאוד, שצחקה בקול ואמרה, ‘איך תצליח להביא מישהו מאירופה או אמריקה לשום מקום?’”, הוא מחייך.
“אבל ככה אני בנוי – אני אוהב אתגרים”. והוא אכן התמודד. כיום, בית הספר הבינלאומי של אוניברסיטת רייכמן משגשג. בוגרים רבים בארה”ב ומעבר לה משבחים את ההשפעה של הלימודים בישראל על חייהם. “הם אומרים ששינינו להם את החיים, את הגישה, את תחושת הציונות".
גשרים אקדמיים חדשים
כעת, רייכמן רוצה להצעיד את החזון צעד נוסף קדימה: להפוך את האוניברסיטה למוסד מחקר עולמי שיכול להתחרות בטובים ביותר, במיוחד בתחומים כמו בינה מלאכותית, ביולוגיה סינתטית וכלכלת אקלים. “אנחנו לא טוענים לתחרות עם הרווארד וסטנפורד בכל דבר”, הוא מודה. “אבל בתחומים מסוימים, אם מזהים נכון, אפשר להצליח”.
הוא רואה הזדמנות במשבר: “שנים רבות אמריקה משכה את המוחות הישראליים. עכשיו אולי החוקרים היהודים המובילים יביטו במה שקורה – ויבחרו לבוא לפה”. לא מדובר רק במשיכת כישרונות – אלא גם ביצירת אלטרנטיבה. “צריך שיהיה מקום בישראל”, הוא אומר, “שבו ניתן לקבל את ההשכלה הטובה ביותר, לפגוש צעירים יהודים מבריקים מכל העולם, ולהרגיש שייכות. מקום שהוא לא רק מקלט – אלא יעד”.
כדי להבין את הדחף של פרופ’ רייכמן – צריך להכיר את שורשיו. הוא נולד עוד לפני קום המדינה – תעודת הלידה שלו עדיין נושאת את השם “פלסטינה” – והוא נושא עמו את כובד ההיסטוריה. “חינכו אותנו לראות את עצמנו כממשיכים של שורדי השואה ולוחמי תש”ח”, הוא אומר. “וזה דרש דבר אחד: אחריות. שהעם היהודי ישרוד”.
אותו עיקרון מוביל גם את אוניברסיטת רייכמן. “מההתחלה אמרתי – זו אוניברסיטה ציונית”, הוא אומר. “היו כאלה שחשבו שאקדמיה צריכה להיות נייטרלית, גלובלית בלבד. אבל אני אמרתי – לא. זו אוניברסיטה עם שליחות. לחנך מנהיגים. ללמד אותם להאמין בעצמם, לכתוב את סיפור חייהם, ולעמוד על עקרונותינו הציוניים הבסיסיים”.
גם היום רייכמן מונחה על ידי הערכים האלה. “לא הייתי עובר את הסיוט של לבנות את המקום הזה אחרת”, הוא אומר. “כשהכל היה סגור, וכשאף אחד לא האמין”. הגאווה שלו ניכרת, במיוחד כשהוא מדבר על הסטודנטים. רגע אחד חרוט בזיכרונו: תמונה משבוע ההכוונה האחרון.
“הייתה מסיבה גדולה לפתיחת השנה. סטודנט בכיסא גלגלים שנפצע בקרב בצה”ל, היה שם. הסטודנטים הרימו אותו, והוא הרים את ידו בניצחון. זה”, אומר רייכמן בקול חנוק מהתרגשות, “זה ניצחון הרוח. זה הרוח של המקום הזה”. וזו אולי הסיבה הברורה ביותר לפרס שמוענק לו – לא רק על מה שבנה, אלא גם על מה שהוא מאמין שאפשרי.