זה היה בוקר יום שלישי שגרתי, ב־11 ביוני 1985. השמש קפחה, נינוחות החופש הגדול הממשמש ובא כבר נישאה באוויר, ותלמידי 13 כיתות ז’ מחטיבת הביניים בתיכון ברנר בפתח תקווה יצאו לטיול במסגרת פרויקט בר המצווה. הטיול יצא בשלושה מסלולים: להר הגלבוע, מסלול לנחל התנינים ולחוף הכרמל. לכל מסלול יצאו ארבעה אוטובוסים.
בשעה 7 בבוקר יצאו האוטובוסים לדרכם מחניית התיכון. תלמידי כיתה ז’ 12 נסעו באחד האוטובוסים לכיוון חוף הכרמל. באוטובוס, מדגם מרצדס בנץ 0־303 היו 38 נוסעים: תלמידים, מורים, הורים מלווים, והנהגת. בשלב מסוים עצרה הנהגת להפסקה על דרך עפר, סמוך למפגש מסילת הברזל של הרכבת בקו תל אביב־חיפה, ליד מושב הבונים שבחוף הכרמל.
לאחר עצירה ממושכת, ב־8:45 לערך, הנהגת המשיכה בנסיעה והחלה לחצות את המסילה. רכבת מכיוון תל אביב פגעה באוטובוס, בחלקו האחורי, במהירות של כ־75 קמ"ש, והעיפה אותו למרחק 40 מטרים. 22 מנוסעי האוטובוס נהרגו, בהם 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, אם מלווה ונהגת האוטובוס. 16 הנוסעים הנותרים, תלמידים כולם, נפצעו בדרגות פציעה שונות. מאז נחרת “אסון הבונים" בתודעה הלאומית כתאונת הרכבת הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל.
מאז אין יום הולדת
“אני לא זוכרת את אותו היום", אומרת ליאת יצהרי, אז בת 13, שנפגעה בצורה אנושה והייתה הפצועה שנפצעה באורח הקשה ביותר בתאונה. “הייתי חודש שלם בלי הכרה ושכבתי חצי שנה בבית חולים. הרופאים אמרו להוריי שלא בטוח שאצא מזה בחיים, רק אם יקרה נס. למזלי, קרה לי נס. אותו יום ממש נמחק לי מהזיכרון, ואני יודעת מה שקרה רק מדברים שסיפרו לי ההורים והחברים".
"אני ישבתי בחלק האחורי, שני ספסלים לפני הספסל האחרון, בצד של החלון, וחברתי הטובה ביותר, אורית הרשברג ז"ל, ישבה לידי. הנהגת שלנו לא ידעה שרכבת תבוא מהצד השני כי לא היו שום מחסום או רמזור. היא התחילה לעלות על הפסים, נתקעה מאיזושהי סיבה, וקרה מה שקרה. אני כל הזמן מנסה לחשוב מה עבר עלינו באותם רגעים, מה עשינו, מה צעקנו. זה מטריף אותי".
“נפצעתי קשה מאוד בתאונה", מספרת סיגל שר (חבה). “איבדתי את ההכרה ועברתי זעזוע מוח קשה. אני עד היום לא זוכרת דבר מהתאונה. אושפזתי למשך עשרה ימים בבית החולים רמב"ם במחלקת פגועי ראש, ואחר כך עברתי לשיקום בבית לוינשטיין למשך חודש. אני גם לא זוכרת את השהות שלי בבית החולים. כל מה שידוע לי זה מעדויות רבות שקראתי, של הפצועים מהאוטובוס. הם העידו שראו את הרכבת מתקרבת, והתחילו לצרוח".
משפחות הילדים שיצאו לטיול שמעו על האסון ברדיו, והחלו להגיע אל חמ"ל מאולתר שהוקם בבית הספר. “הייתי בת 16 ויום כשהתאונה קרתה", מספרת ליאת שמואלי (שחר), אחותו הגדולה של אמיר שחר ז"ל, שנהרג בגיל 13 וחצי. “זה תאריך שאני לא שוכחת, כי מאז אין לי יום הולדת. באותו בוקר החלטתי לקחת יום חופש מהלימודים, וההורים שלי היו בחו"ל, אז נשארתי בבית לטפל באחים שלי".
"בשעה 11 בבוקר הגיעו אליי חברות שלי, ששמעו על התאונה בבית הספר. הן נכנסו ושאלו אותי: ‘באיזו כיתה אמיר?’. זה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו נורא קרה. רצתי לחדר שלו, פתחתי את התיק וראיתי שכתוב שם ז’ 12. אמרתי להן, והן ביקשו שאשב. ואז סיפרו לי שהייתה תאונה. באותו רגע קמתי ויצאתי לבית הספר. לא היה אז אינטרנט או שידור חי בטלוויזיה, והרגשתי שהדרך היחידה להבין מה קרה היא ללכת למקום שבו אולי מישהו ידע משהו".
"במהלך היום התחילו להתברר דברים. הייתה המולה, בכי, אמהות מתעלפות, צרחות במסדרונות – ועדיין לא ידעו מי מהתלמידים נהרג, מי נפצע, מי ניצל. את ההודעה הרשמית קיבלנו בסביבות 5 אחר הצהריים. חילקו את המשפחות לכיתות, ואז נכנס קצין משטרה וקרא שמות של ההרוגים שזוהו. הוא אמר ‘אמיר שחר – לא זוהה בוודאות’. אני לא הבנתי למה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי התבלבלו עם מישהו אחר. אחר כך הבנתי. כנראה לא הצליחו לזהות את הפנים. וזה היה רגע שהשאיר אותי בלי אוויר".
האסון הכה את המדינה בהלם, בשל ממדיו ובשל גילם הצעיר של הנספים. כל ההרוגים, למעט נהגת האוטובוס שנקברה בשדה ורבורג, הובאו למנוחות למחרת בחלקה מיוחדת בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.
בעקבות האסון הוקמו כמה ועדות חקירה. הוועדה בראשות פרופ' משה לבנה קבעה כי האוטובוס היה תקין, והמליצה לשפר את השילוט והתִמרור במפגשי המסילה. ועדה נוספת, בראשות השופט עזרא קמא, הדגישה גם היא את הצורך בהגברת ההתרעה והבטיחות במפגשים אלה.
נהג הקטר שלמה סומך טען כי הבחין באוטובוס ממרחק של כ־800 מטרים והעריך שהמרחק יספיק לאוטובוס כדי לחצות את המסילה לפני שהרכבת תגיע לצומת. מסיבה שאינה ברורה, האוטובוס נסע באיטיות ונפגע על ידי הרכבת, על אף שנהג הקטר החל לבלום במרחק של כ־400 מטרים מהצומת.
סומך שב לעבודתו בקו הרכבת עשרה ימים לאחר האסון. ב־1987 הוגש כתב אישום נגד סומך בגין נהיגה רשלנית שגרמה לתאונה, וב־1989 הוא זוכה מאשמה. המשפחות השכולות לא הסתפקו בוועדות החקירה שהוקמו, ויזמו חקירה פרטית משלהן, שלדבריהן חשפה לא מעט מחדלים.
למה דווקא אני
ניצולי אסון הבונים התמודדו במשך שנים עם השלכות גופניות ונפשיות קשות, וכך כמובן גם המשפחות השכולות. ב־2 באוקטובר 2001 הגיע יקותיאל כהן, אביה של יאירה כהן ז"ל שנהרגה בתאונה, למחסום הרכבת בחוף הבונים – ושם קץ לחייו.
“היו חיים לפני התאונה, ויש חיים אחרים אחריה", מתאר אריה ורובל, אביו של דביר ורובל ז"ל שנהרג בתאונה בגיל 12. “לקח לנו עשר שנים לחזור לתפקוד בסיסי. עשר שנים. שני הילדים הנוספים שלנו לא קיבלו חינוך של ממש מאיתנו. לא תפקדנו. הם גדלו כמעט לבד. לא באמת היינו מסוגלים לגדל, לחנך, להעניק כמו שצריך. פשוט לא יכולנו לתפקד".
"כל החברות הכי טובות שלי נהרגו שם", מספרת יצהרי. "אחרי התאונה היו לי סיוטים, זיכרונות, מחשבות – למה דווקא אני נשארתי? מה היה קורה אילו? עד היום זה שם. גם אם לא מכירים אותי, איכשהו זה תמיד עולה: למה את צרודה? למה קשה לך לנשום? ואז אני מספרת על הפציעה. זה חלק ממני. אני היום אמא חרדתית. אם הילד שלי לא עונה לי, אני נלחצת. אני עדיין שואלת את עצמי שוב ושוב: למה דווקא אני ניצלתי, והן לא? זה הולך איתי כל החיים. אבל אני חיה. אני מדברת, מספרת, אני בוחרת לחיות".
"התאונה הארורה הזו היא חלק בלתי נפרד ממני", מוסיפה שר. "הולכים לישון איתה וקמים איתה על בסיס יומי. קשה להסתכל בעיניים להורים שאיבדו את היקר להם מכל. גם ילדיהם יכלו היום להיות הורים לילדים ולעשות חיל בחייהם. זה כאב בלתי יתואר. מרגע שהפכנו להורים אנחנו יכולים להבין הרבה יותר טוב את תסריט האימים שעבר על ההורים היקרים האלה ובני משפחותיהם".
ב־40 השנים האחרונות קמו לא מעט יוזמות בפתח תקווה להנצחת ההרוגים. אנדרטה הוצבה בסמוך למקום התאונה במושב הבונים. ב־2016 פרסמו המשפחות השכולות ספר עלילתי, "פתאום הכל השתנה" מאת ליאת לידה־סנדומיר, שמנציח את ההרוגים דרך התחביבים, הצחוקים והרגעים היפים שלהם. "כשחשבנו איך להנציח את הילדים, הבנו שעוד גן שעשועים או כיכר לא יגידו באמת מי הם היו. רצינו משהו אחר, משהו שיספר את הסיפור שלהם", מסבירה שמואלי. "ככה נולד הרעיון להוציא ספר. הוא עוסק בשנה האחרונה של הילדים, ביומיום שלהם, ורק בחצי עמוד בסוף הספר מסופר על התאונה. לא רצינו שיזכרו אותם כמצבה או טרגדיה, אלא שיזכרו את הצד החי שבהם".
התרעות פיקוד העורף