כמעט שנתיים חלפו מאז מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס בדרום, ובמושב יכיני שבמועצה האזורית שער הנגב, הזיכרון חי ונוכח. צה”ל פרסם בימים האחרונים את תחקיר הקרב על המושב, שהובל בידי סא”ל צפריר הר שושנים ונמשך כשנה. המסקנה המרכזית של צוות התחקיר: צה”ל נכשל בהגנה על מרחב יכיני.
על פי הממצאים, למושב חדרה חוליית טרור של שמונה מחבלים. שישה בני אדם – אזרחים, לוחמת מג”ב וקצין צה”ל – נרצחו בלחימה בתוך היישוב. אחד-עשר נוספים נהרגו במסע ההרג שביצעו המחבלים בכביש 34 הסמוך. עם זאת, המחבלים חוסלו תוך שעות ספורות, על ידי כוחות צה”ל, משטרה, לוחמי ימ”מ, מג”ב ואזרחים מקומיים שלחמו בגבורה.
במרכז האירוע עומדים לא רק הנתונים, אלא התחושות. בראיון מיוחד, שלום יפרח, יו”ר ועד מושב יכיני, משמיע קול כן וישיר: הערכה לצה”ל על שקיפות ולקיחת אחריות – אך גם כאב, אכזבה ותחושת החמצה. יפרח פותח את דבריו בטון מאופק אך טעון: “אני רוצה לשבח את הצבא על כך שבאו בצורה מקצועית, הסבירו ולקחו אחריות – וגם אחריות אישית”.
לדבריו, למרות תחושת ההערכה למאמץ הצבאי, המפגש עם המסקנות היה קשה: “לנו לא היה נעים לשמוע את הדברים, כי בכל זאת אנחנו אוהבים את הצבא שלנו. בהתאם לזה גם התושבים דיברו ביחס מכבד. עם כל הכאב שהיה, והיה כאב – שישה נרצחו בתוך היישוב, ו־11 בכביש 34 שזה ממש נמצא בפתח היישוב”.
בהמשך הראיון מדגיש יפרח את התרשמותו מהתהליך המקצועי שנעשה, ומציין לשבח את מי שהוביל אותו: “אני רוצה בהזדמנות הזאת לציין לשבח את סגן-אלוף צפריר הר שושנים, עורך התחקיר. הוא עשה עבודה מקצועית, מסודרת, והנגיש הכול בצורה סיפורית. הוא הכיר את כל התושבים אחד-אחד, ובעקבות כך הצליח לשאוב מידע אמיתי”.
יפרח משתף גם סיפור, שממחיש את רוח הגבורה שאפיינה את ההתמודדות של תושבי יכיני. “לפי התחקיר, התושבים נהגו בגבורה רבה”, הוא טוען. “אחת הדוגמאות לכך היא על בחור בן המקום שהיה בלי נשק, והרבש”ץ שהיה בתאילנד באותו זמן – קיבל ממנו שיחת טלפון שבה הוא אמר: ‘למרות שאני בלי נשק, תן לי משימה, יש פה טבח’. הרבש”ץ הכווין אותו לביתו, הוא לקח משם את הנשק הארוך, נלחם, ועשה כל מה שהוא יכל לעשות”.
לדבריו, מדובר בדוגמה אחת מתוך רבות: “זה סיפור אחד מתוך עשרות רבות של סיפורים”. בהמשך דבריו, מעלה יפרח סימן שאלה מטריד: האם למסקנות התחקיר יש המשך מעשי? “שאלתי את האלוף בעדינות: אנחנו שומעים פה על תחקיר מקצועי עם הרבה מסקנות – אבל בתכל’ס, מה נעשה כדי למנוע את הטבח הבא?” הוא שואל.
לדבריו, נעשו פעולות מסוימות – אך באיחור ובלי עומק מספק: “הביאו אפודים ונשקים, אבל מבחינה פרקטית – לאמן את כיתת הכוננות, לראות את הצרכים של המושב, מצלמות, חיבור למערכות מסביב – זה פחות. משביעי באוקטובר עד היום חלפו כמעט שנתיים. הכול קרה מאוחר מדי”.
בסיום הראיון, יפרח מדגיש כאב נוסף: "התחושה שהטרגדיה שפקדה את יכיני נזנחה בשיח הציבורי והתקשורתי לא בא לידי ביטוי בתקשורת”, הוא קובע, “היה פה טבח ואסונות רבים. זה עצוב שזה לא מדובר – בעיקר בשביל המורשת”.
מושב יכיני הגיב אופן רשמי על תחקיר צה"ל: "גבורת התושבים והלוחמים באותו יום תזכר לדורות, תושבי הישוב חרפו נפשם וחתרו למגע להצלת הישוב. באותו יום גם אנשי כוחות הבטחון מצה"ל הימ״מ ושב"כ נחלצו לעזרת הישוב, לחמו בגבורה רבה, ומנעו אסון גדול אף יותר".
יחד עם זאת הדגישו כי "הישוב נותר עם השאלה החשובה כיצד קרה השבעה באוקטובר, הסיבות למה שקרה ואיך מונעים שאירוע כזה יחזור. מושב יכיני, שהוקם בשנת 1950 סבל לאורך השנים מהזנחה ביטחונית משמעותית, על אף קרבתו הרבה לרצועת עזה. בשנת 1952 נעלמו 2 תושבי המושב, דוד חג׳בי ואברהם חג׳בי ומאז מוגדרים נעדרים".
"המושב היחיד בשער הנגב הוזנח במשך שנים. אופיר ליבשטיין ז"ל ראש המועצה שנרצח ב 7/10 התחיל את המהפכה בקשר בין הישוב למועצה ובשמירה על הישוב ואנו מוקירים את תרומתו לישוב, כואבים את נופלו ומבקשים להמשיך בדרכו. תחקיר צה"ל מחדד את מה שקהילת יכיני כבר ידעה: קיימים פערים עמוקים ביכולת הישוב להגן על עצמו ולכן אנו דורשים לכלול את יכיני בישובי הליבה הקדמית ולהקצות את מרכיבי הביטחון ההכרחיים לביטחון הישוב".