"כוחות כיבוי ושוטרים הגיעו כדי לבדוק את הבניין. חיצונית הוא נראה הרוס, ופנימית הוא במצב שאפשר לשפץ. הסלון שלי, נניח, יחסית בסדר, חוץ מהחלונות שהתנפצו. אבל כיוון שהבניין והדירה לא במצב של מגורים, אחי ואני ישנו כמה שעות אצל חברים, ובשבת בבוקר פגשנו עובדת סוציאלית ברמת גן. משבת בצהריים אנחנו במלון. אני כל הזמן אומר לעצמי שלמרות הכאב וההרס, היה יכול להיות יותר גרוע, ותודה לאל אנחנו בחיים. את הבניין שלנו, בן ארבע קומות, אפשר לשקם. הבניינים הגבוהים יותר שמולנו נהרסו”.
פחד אלוהים
"הדבר הראשון שעשיתי זה לטאטא את הבית, אבל תוך פחות מדקה המשטרה דפקה אצלי בדלת ופינתה אותי, ואת כל התושבים, מהבניין. זה היה פחד אלוהים. בחדר המדרגות ראיתי שהמעלית איננה, נהרסה לגמרי, וכשיצאתי מהבניין ראיתי מלא חיילים ושוטרים, מכוניות הרוסות, מים על הרצפה וריח שרוף. ככה, במשך שעתיים, הסתובבתי בתוך עצמי ומסביב לכל הזירה הזו, ולא הבנתי מה קורה. עד עכשיו אני לא מעכל.
“היינו בבניין רק בן הזוג שלי ואני, אישה מבוגרת שהיא ראש ועד הבית, וזוג עם תינוק בן שלושה חודשים. רגע לפני שבן הזוג שלי נעל את דלת המקלט, נשמע בום, ומההדף הוא עף לתוך המקלט. החשמל בבניין נפל, ובגלל שדלת המקלט לא נסגרה עד הסוף ראינו עשן לבן ואז שחור. האמא של התינוק התחילה לצרוח ולבכות, והבאתי לה מים קרים כדי שתירגע וכדי שהתינוק יהיה רגוע. כשיצאנו, ראינו קטסטרופה, ושהחתולים שהיו לנו שם נהרגו”.
כאילו אסון התאומים
"איבדתי כמעט את כל תכולת הדירה, ואני לא יודע מה לעשות. אתה מרגיש חסר אונים. אני זוכר שעוד לפני שהספקתי להבין את גודל האסון הגיע צוות חילוץ לפנות אותי, ורק כשיצאתי מהבניין וראיתי מבחוץ את מה שקרה הבנתי שניצלתי בנס. אני לא יודע אם ומתי אוכל לחזור לבית הזה, אז כרגע אני במלון. אבל כמה אפשר להיות במלון? זה לא הבית שלי. אני מודה לאלוקים על זה שיצאתי בלי פציעה, אבל התעוררתי בלילה האחרון מסיוטים, ואני לא מצליח לתפקד. לא יודע מה יהיה”.
התרעות פיקוד העורף