כשנשאלה האם יש נחמה בעובדה שעפרה שבה לאדמת ישראל אמרה קידר שכן, והסבירה: "יש בזה משהו משחרר, איזו הקלה שהמעגל שלנו עומד להיסגר. זה עדיין לא משנה את הכאב והצער ואת מה שחווינו. העוצמות הן פשוט הרבה יותר נמוכות היום". לדבריה, בני המשפחה עברו את הכאב הגדול ביותר שהם יכולים לעבור. "כבר היה לנו את הבכי והדמעות וההתפרקות הזאת. היום אנחנו הרבה יותר עוצרים את עצמנו, כי בסופו של דבר יש פה ילדים, ואחות של אלעד שהיא עם צרכים מיוחדים, וצריכים לשמור על איפוק".
"פחדתי שהיא הופכת להיות כמו רון ארד", הודתה, "אבל רציתי לסמוך על המדינה ועל הצבא שעושים הכל כדי להחזיר אותה. לשמחתי הרבה זה בדיוק מה שעשו. לא הייתה לנו הכנה לזה, לא היה לנו כלום. הבוקר אמרתי לבעלי 'חכה, מרגיש לי שאתה צריך להישאר בבית'. הוא יצא לכיוון חצרים, ואז חזר כי הודיעו לנו שבאים לדבר אתנו".
קידר נזכרה באחד הרגעים האחרונים של עפרה, וסיפרה: "חגגנו לה בספטמבר יום הולדת. היא הייתה צנועה, ולא רצתה שנחגוג לה. באנו עם עוגה ועם הנכדים. היא לא הייתה צריכה דברים מיוחדים להיות מאושרת – בשבילה עציץ שפרח יפה זה היה וואו. היא באמת הייתה אדם פשוט. היא כל כך אהבה את הקיבוץ, כל כך האמינה בקיבוץ. בארי זה היה בשבילה בלב ובנשמה. היא ידעה ליהנות מדברים שהקיבוץ הציע".
לסיום התייחסה לקיבוץ בארי, ולמשמעות שלו בחיי המשפחה: "זה היה קיבוץ מיוחד והוא יהיה קיבוץ מיוחד, וגם פה בחצרים יש בו את המיוחדות שלו, רק עם אנשים הרבה יותר שבורים. זו באמת תקומה מחדש. אנחנו כל יום לומדים ללכת מחדש. כולנו פה בחצרים, ואנחנו מתכוונים לחזור לבארי בקרוב. עוד שנה ומשהו לדעתי אפשר יהיה לחזור לגור שם".
התרעות פיקוד העורף