דניאלס מספרת גם על פונים שבתיהם, או סביבתם, נפגעו במטחי הטילים, ועל אנשי מילואים שקיבלו צווי 8 ומדברים על הלחץ הכרוך בחזרה לשטח. "מתקשרים גם ישראלים שתקועים בחו"ל, וגם בני משפחה שלהם שמרגישים חוסר אונים", היא מוסיפה.
"התחושה הכללית היא של הרבה מאוד בהלה, חוסר ביטחון, חוסר ודאות לגבי מה זה אומר ומתי זה ייגמר. אנחנו נמצאים במלחמה רב־זירתית, יש עדיין חטופים, יש עדיין לוחמים בעזה. זו תחושה של הרבה מאוד חוסר אונים וחוסר שליטה. ניכר קושי להיאחז בתקווה".
בעיקר להקשיב
"רק ביום הראשון של המבצע קיבלנו כ־300 שיחות, שזה מספר עצום. התגברות האזעקות והפגיעות הישירות שגרמו גם לקורבנות בנפש מובילות לשיחות רבות שמאופיינות בחרדה ובתחושת חוסר אונים. למתקשרים יש רצון שמישהו יהיה איתם, יקשיב, ירגיע. מגיעות שיחות רבות של אנשים בודדים שחשים חרדה, של אנשים שיש בעיות מיגון בבתים שלהם ואין להם יכולת להתפנות, למשל, אנשים נכים".
"יש כאלה שמתקשרים אפילו בזמן האזעקות, מתוך הממ"ד, בחרדה מאוד גדולה. לפעמים הם אפילו לא יכולים לדבר מרוב חרדה, ולפעמים דווקא קצב הדיבור שלהם מאוד גבוה. יש מבוגרים שמספרים שהם לא יוצאים מהמ"מדים ימים שלמים. הופכים את הממ"ד למקום שהם גרים, אוכלים וישנים בו".
גמיש מתארת כמה מהפניות שהתקבלו בקו: "ניצול מהעוטף, מאירועי שבעה באוקטובר, אמר 'מאז המתקפה על איראן אני חווה טריגרים, לא יוצא מהממ"ד, פוחד למות'. אישה עם שלושה ילדים שבעלה במילואים שאלה 'מה אני צריכה לעשות אם יש פגיעה ישירה בבית?'. אחת הפניות הכי קשות בעיניי הייתה של אדם שאמר שבכפר שבו הוא גר אין מספיק מקום לכולם במקלט וצריך לעשות סלקציה: מכניסים קודם נשים ותינוקות, וחלק מהגברים נשארים בחוץ. זה עורר בו חרדה רבה. יש גם אנשים שמתקשרים, מספרים על הבומים, מתארים שהבית רועד".
אנשים רבים, טוענת דניאלס, נמצאים עכשיו במצב שבו קשה להם לגייס את מנגנוני ההגנה שהצליחו לגייס לאורך השבוע החולף: "יש משהו באיום של איראן שהוא לא צפוי, לא ידוע, לא מוגדר בזמן. זה מאוד מקשה עלינו לגייס את הכוחות ולא להגיע למצב של תשישות. זה מה שאנחנו שומעים עכשיו".
גמיש מוצאת דמיון מסוים בין המערכה עם איראן לזו שהחלה בשבעה באוקטובר. "בשתי המערכות האלה הם חשים פחד ממשי, קיומי, וחוסר ודאות רבה", היא אומרת. "חרדה היא לא תמיד רציונלית, ואילו כאן קיים פחד ממשי מאיום קיומי על החיים שלנו. זו דאגה גדולה מאוד לעצמנו וגם ליקירים שלנו. כמו כן, בכל אירוע יש פיקים, ובשתי המערכות הללו, אנחנו באירוע מתמשך. אנחנו בטראומה על טראומה, בשכבות של טראומה".
"אנחנו מקשיבים להם, מתרגלים אסטרטגיות של הרגעה, בודקים עם האדם מהם משאבי התמיכה שלו, נותנים מידע למי שזקוק בעניין גורמי תמיכה נוספים. עצם הדיבור על הקושי כבר מרגיע. כמו כן, הקשר האנושי בונה חוסן. בשהות במקלט, למשל, אנחנו ממליצים לאנשים להסתכל בעיניים של אנשים אחרים, לחייך".
לצד השיחות הקשות, גמיש מעידה על חוסן גבוה שמתגלה בחברה הישראלית. "אנשים מבקשים עזרה, אבל אחרי שיחות הרגעה קצרות חוזרים לתפקד", היא מסבירה.
"הם זקוקים למישהו שיקשיב להם, שיעשה איתם תרגילים של הרפיה, שינרמל איתם את המצב. אנחנו רוצים לעודד אנשים לפנות אלינו. עיבינו את המערך שלנו ואנחנו ערוכים לתת מענה 24/7. השיחות, כמעט כולן, מסתיימות באיזו רגיעה. אנחנו שואלים את הפונה בתחילת השיחה על מפלס החרדה, ועוזרים לו למשל לרדת מ־8 ל־4 בסוף השיחה. השיחות מסתיימות בכך ש'אני יכול לחזור לתפקד'. אנחנו מזמינים את הפונים, במקרה הצורך, להתקשר שוב".
לעבד את הטראומה
"עזר מציון", נוטוביץ מסביר, הוא גוף חרדי, אבל כזה שנותן מענה לכלל האוכלוסייה. "ב־13 ביוני הבנו שאנחנו נכנסים לאירוע מורכב", הוא מספר. "יש לנו קבוצה של אנשי מקצוע בהיכון, והשארנו את הקו פתוח גם בשבת, כי זה היה בגדר פיקוח נפש. ואכן, התקבלו שיחות גם בשבת".
"בהתחלה השאלות היו לצורך מידע. תיווכנו לאנשים את ההנחיות של פיקוד העורף, כי חרדה גם יושבת על כך שאנשים לא יודעים מה לעשות. ל־50% מהאוכלוסייה החרדית יש טלפון חכם, והם מחוברים ומעודכנים בטרם האזעקות. אחרים תלויים בגורמים שמסביב. בבני ברק, למשל, יש רמקולים שמכריזים על כניסת שבת, אז העירייה מעדכנת ברמקולים האלה שעוד עשר דקות יש אזעקה".
כשהחלו המטחים, נוטוביץ אומר, אופי השיחות השתנה: "נכנס יותר מרכיב של פחד. למשל, אמא שמצלצלת בלילה, אומרת שנפל טיל בסביבה, שהילדה שלה בת השנתיים בוכה, ושואלת איך להרגיע אותה. במהלך השיחה אנחנו מבינים שההתערבות שלנו צריכה להיות קודם כל מול האמא עצמה. שצריך לנרמל לאמא את הפחד, ואז זה ישפיע גם על הילדה".
כשאירעה פגיעת טיל בבני ברק התקבלו שיחות רבות בקו. "אנשים חשבו שבבני ברק לא ייפול טיל, ופתאום נפל, וזה הלם", הוא מספר. "יום למחרת התקשר מישהו שהבית שלו נפגע מההדף, אמר שהוא לא מסוגל יותר לשמוע בומים של יירוטים ושאל אם אפשר לעזור לו איכשהו. זה סוג של טראומה, וצריך לעבד אותה בצורה נכונה".
"עם המשפחה הזו, למשל, עשינו הבניה של האירוע, כדי שיבינו שלמרות שהם מרגישים שהאירוע ממשיך, הרי שהאירוע הספציפי של פגיעת הטיל הסתיים. אנחנו מרגיעים אנשים גם בעזרת האמונה, אבל לא תמיד זה עוזר. הייתה, לדוגמה, אמא לנערה שאמרה שהבת שלה בהיסטריה כשנכנסים למרחב מוגן. כשאמרו לנערה, 'תגידי פרק תהלים', זה עוד יותר עצבן אותה".
"אז עבדנו עם ההורים על איך נכון לסייע לבת. איך לגרום לה לדעת שהיא משתדלת נכון. כמו כן, אנחנו מנסים לדבר על מה בשליטתנו ומה לא בשליטתנו. יש לנו עשרות שיחות ביום, וגם אל תוך הלילה".
"בשיחות רבות אנשים מבקשים לדעת שהתגובה שלהם נורמלית, שזה נורמלי שהלב שלהם דופק, שהם מפחדים. ראיתי גם תופעה בציבור החרדי, שיש אנשים שמתביישים להגיד שהם פוחדים כי הסביבה שלהם לא מפחדת. אנחנו מנרמלים להם את הפחד, מסבירים שזה בסדר לפחד, וזה מה שמחזיר אותם לתפקוד".
טלפונים לקבלת תמיכה נפשית
צ'אט באתר העמותה - עמותת נט"ל
3362*
התרעות פיקוד העורף