זינגר, בן 79 ועדיין עובד במרץ, ראה כבר הכל. הוא דור שני לעסק שקיים 93 שנה, ושהוקם על ידי אביו. "אבא עלה מליטא, שם היה זגג. בארץ הוא המשיך בעיסוק הזה, וזיגג בזמנו חצי מתל אביב. אחר כך אחי נכנס לעסק, וגם אני", הוא משחזר. בעבר התרוצץ בין פרויקטים ברחבי הארץ, ובהמשך הוריד הילוך והחל לעבוד מדי יום עד הצהריים, בסטודיו: "לפני עשר שנים החלטתי לעבוד בקטנה, בשביל הכיף, בשביל האינטראקציה עם אנשים. הייתי עובד עד השעה 12 בצהריים".
זינגר מסביר שעיקר העבודה בזגגות, במיוחד בחלונות הישנים, הוא הבאת החלון למצב שבו הזכוכית החלופית תשב בתוכו כמו בחלון חדש. "בתל אביב למשל יש הרבה בתים ישנים. מסגרות מחומרים ישנים צריך לנקות היטב כדי להביא את החלון למצב שבו הוא יוכל לקלוט זכוכית. אם שמים זכוכית על הזבל שהיה פעם, היא תתפוצץ תוך חצי שעה", הוא מתאר. ויש לו גם טיפ מעשי לימי התקפות טילים: "אנשים לא מודעים לזה שאם היו משאירים את החלונות בבית פתוחים, היה נגרם לזכוכית פחות נזק מההדף".
המחירים, לדבריו, מתחילים ב־250 שקלים לזיגוג חלון קטן: "עבודה על חלון ממוצע לוקחת 45 דקות. חלונות ישנים, שבהם צריך לנקות את המסגרת ולסדר אותה, לוקחים יותר זמן. אני עובד בשביל הכיף, עוזר לאנשים. בא אליי מישהו ואמר: 'אתה עושה מצווה גדולה'".
עובדים כמעט 24 שעות
לדבריו, בכל מערכה צבאית שבה נורים טילים או רקטות לשטח ישראל הפניות מתרבות, "אבל מצב כזה אף פעם לא היה. אנשים נורא לחוצים, נורא חרדים לגורל הבית שלהם. במקרים רבים הבית גם מאוד פרוץ, בלי חלונות או ויטרינות זכוכית. במקרים כאלה אנשים לרוב מפונים במלונות, והם חוששים לציוד שלהם בבית".
בעשרת הימים האחרונים אזרואל מסתובב בין זירות הפגיעה ואומד את הנזקים: "הרבה פעמים אני מבקש קודם מאנשים לצלם לי את הפגיעה ולשלוח בוואטסאפ. אני בא, לוקח מידות, מזמין חומר. אני מנסה לזרז את העבודה, אנשים בלחץ, אני מבין אותם. אנחנו עובדים כמעט 24 שעות. לקחתי תגבור של עובדים, תגבור של ציוד, סחורה. הכל תוגבר. משימות אחרות היו צריכות לזוז הצידה בעקבות המצב. התגייסנו כולנו למצב הזה. אני רואה מחזות מזעזעים, הרס מוחלט, שיברון לב של אנשים. גם כשלא מדובר בפגיעה ישירה של טיל, ההדף עושה המון נזק. רואים חלונות שעפו מהמסילות, מסילות שנעקרו. כרגע, העבודה לוקחת בין שבועיים לחודש. אבל אם הירי יתחדש ויהיה נזק למבנים, עלול להיווצר מצב של חוסר בזכוכית ואלומיניום".
בית העסק פועל מעל 50 שנה, וקמחג'י טוען שכמות פניות כמו הנוכחית זכורה לו רק מימי מלחמת המפרץ. "כולם רוצים דחוף ועכשיו", הוא טוען, "כי כל אחד רוצה לחזור לבית שלו. אנשים גם מאוד מבולבלים, למי לפנות קודם, לבעל המקצוע או למס רכוש. אנחנו לא יכולים לטפל בכולם, אבל אנחנו משתדלים. כשפונים אנשים עם מוגבלויות, אני משתדל מאוד לזרז את העבודה. בדרך כלל, כשפונים אלינו אנחנו מגיעים למקום, אבל בגלל ריבוי הפניות אין כרגע זמן, ואנחנו מבקשים מאנשים לשלוח תמונות בוואטסאפ, עם מידות".
בימים כתיקונם, קמחג'י וצוותו מבצעים סוגים מגוונים של עבודות. "עובדים בכל מיני זכוכיות צבעוניות, עושים עבודה להמון ברים בתל אביב, בונים מקלחונים בהזמנה אישית", הוא מפרט. "אני מגיע כל יום לעבודה בכיף, מאוד אוהב את העבודה, את היצירה. כיום חסרים המון אנשי מקצוע בענף. החבר'ה הצעירים לא כל כך רוצים לעבוד בענף שלנו, כי זו עבודה קשה יחסית ומסוכנת. לעבוד עם זכוכית זה לא דבר קל. רוב הצעירים מעדיפים לשבת במשרד".
סוג של פסיכולוג
פיליבה מספר שרוב "מטופליו" כרגע הם ויטרינות, חלונות, דלתות זכוכית ומראות. "אנשים מתקשרים, שואלים, ואני מדריך אותם מה לעשות, מרגיע אותם. סוג של פסיכולוג", הוא אומר. "אני מבקש שישלחו לי תמונות, מידות, ושולח הצעות מחיר ממוחשבות כדי שיגישו למס רכוש. ברגע שהשטח מאפשר, אז מתחילים לעבוד. עכשיו הרבה אנשים עדיין נמצאים בהלם. בקרוב הם יתחילו להתארגן על הבתים שלהם".
התרעות פיקוד העורף