קלדרון מתאר את הרגע הקשה ביותר - רגע החטיפה כשהוא פצוע ומדמם: "הבוקר של ה-7 באוקטובר הוא הרגע שבו החיים שלי התרסקו לרסיסים. מול העיניים שלי, כשאני פצוע ומדמם, מחבלי החמאס חטפו את שני הילדים שלי סהר בת ה-16 וארז, שהיה אז רק בן 12. ואז נגררתי לעזה, מושפל וחסר אונים".
את המחשבות הכואבות הללו הוא נושא איתו בכל רגע: "הרגע הזה, שבו ארז נתלש לי מן הידיים וסהר מובלת על אופנוע בין שני מחבלים, הוא סיוט שחוזר כל לילה ולא מרפה ממני. שאלות שאני שואל את עצמי ואני לא מצליח להתעלם מהם. איך נכשלתי כאבא? איך לא הצלחתי להגן עליהם?".
הרגע הכואב ביותר בשבי, לדברי קלדרון, היה המפגש עם בתו סהר לפני שחרורה: "יש רגע אחד בלתי נתפס שלא עוזב אותי לשנייה: המפגש עם הבת שלי, סהר, בשבי, שבועיים לפני ששחררו אותה אחרי 52 ימים. שמחתי כל כך לראות אותה, אך באותה נשימה הלב שלי נשבר לרסיסים. דמיינו איך הרגשתי כשלקחו אותה ממני שוב, איך הדמעות שלה וזעקותינו להישאר יחד נצרבו לי בנשמה".
מבחינה כלכלית, קלדרון מספר שנשאר בלי כלום: "כשחזרתי, לא נשאר לי כלום. הנגרייה שלי בניר עוז, שבניתי במו ידי והייתה מקור הפרנסה שלי כבר לא תשמש אותי, לשם אין סיכוי שאחזור. ביתי הפך למקום של זיכרונות כואבים ומצמררים".
הקמפיין נפתח בסיוע חברי קבוצת הרכיבה שלו "הדרדסים" ועמותת "להושיט יד". קלדרון סיים את הפוסט כך: "אני מודה לכל מי שנלחם עליי ולכל מי שהתפלל שאחזור ובתפילה שכל החטופים שעדיין שם יחזרו הביתה. כל רגע שעובר יכול להיות מאוחר".
התרעות פיקוד העורף