הסדרה התחילה בעיר נהריה, ביום חורפי עם תאורה מושלמת. הסתובבתי שם יחד עם אסתר גרון - שותפתי לצילום, רעיונות ולשיטוטים חסרי תכלית עם מצלמה - ופשוט התחלנו לצלם את מה שמצחיק, את מה שעצוב, את מה שקשה להתעלם ממנו. משם התפתח רעיון לסדרת סרטונים שמציגה ערים בארץ בסגנון של וולוגי תיירות - רק הפוך: לא חופשה נוצצת בחו"ל, אלא חופשה מקומית, עם כל הפערים, ההפתעות והקריינות המחמיאה מדי למראה שבפועל.
העיר הרגישה די ריקה
אחרי נהריה הגיעו חדרה, פתח תקווה, נתניה - ועכשיו טבריה. עיר עם פוטנציאל עצום, נוף תנ"כי, כנרת אחת והיסטוריה ייחודית - אבל גם תחושה רצינית של החמצה. ולי, כמי שגדל במושב בדרום הגולן, זו הייתה פעם העיר שאליה נוסעים - לקניות, לסידורים, לשיעורי נהיגה. אז הפעם זה הרגיש גם קצת אישי. מצחיק - אבל גם מבאס. האגם האיקוני שלנו נראה עייף ומוזנח. הטיילת, שאמורה להיות גולת הכותרת - מלאה בזבל, נשענת על נוף מדהים שמרגיש מנוצל בקושי.
דווקא האנשים שנהנים ממנה - נופשים מקומיים, משפחות עם פק"ל קפה, פחיות וקרטיבים - הם גם אלה שלפעמים משאירים אחריהם את מה שהופך את הכול לפחות נעים. ומאוד מלוכלך. לא נתקלנו בתיירים. העיר הרגישה די ריקה, אולי בגלל העונה, אולי בגלל המלחמה, אולי בגלל התחזוקה. ואולי פשוט כי משהו שם נשאר תקוע.
קשה שלא להרגיש החמצה
בעיר עצמה אף אחד לא התעניין בזמן שצילמנו, אבל ברשת - התגובות לא איחרו להגיע. הרבה הסכימו, חלק התעצבנו - וזה תמיד הסימן שעשינו משהו נכון.
כי כשאתה עומד מול הכנרת וחושב כמה מעט צריך כדי שהיא תרגיש שוב כמו יעד נופש "אירופי" אמיתי - קשה שלא להרגיש החמצה. זה לא עניין של אדריכלות או של תקציבים. זה עניין של רצון. טבריה לא צריכה להיות תל אביב. היא רק צריכה להיות טבריה - אבל נקייה, מזמינה, שמורה וכיפית.
התרעות פיקוד העורף