"ב-7 באוקטובר זה היה הטראומה ראשונית, שהוא ירד לנובה ביום או יומיים הראשוניים כדי לחפש חברי ילדות שלו וכשהוא ראה שהוא לא מצליח, הוא עלה הביתה וחזר לדרום שוב. הוא ראה את המצב, המציאות והוא הבין שהוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים בבית. הוא הרגיש שהוא חייב להתגייס למילואים. זה הבחור, הוא תמיד חייב לעזור", ציינה בצער.
על המאבק מול משרד הביטחון להכרה והנטישה של המערכת ברגע שאחיה היה הכי זקוק לעזרה, הסבירה: "זה היה תהליך מאוד מפרך וארוך, גם הכרה בעצמו ובפוסט טראומה שלו. זה היה תהליך לא פשוט בכלל להכיר בזה, קודם כל זה הכחשה, זה השלב הראשוני, זה מגיע למצבים שזה מזיק לבית ולאחים. דברים שנשברים, אגרופים בקירות, כל הסממנים הכי נואשים וזועקים לעזרה היו. בבית החולים זיו בצפת אמרו שהם לא רוצים להיכנס לתיק, זה פרטים אישיים".
עוד טענה אדרי: "הוא היה יכול להיות איתנו, הוא פשוט נפל בין הכיסאות של המערכת. הוא התחיל תהליך עם משרד הביטחון, הם טוענים שלא, אבל הם אלה ששילמו לו טיפולים, הם אלה שהכניסו לו משכורת לתחזק את עצמו ואת שכר הדירה שלו, נשארה לו ישורת אחרונה לקבל את ה-100% נכות שלו. האשפוז היה יכול להציל אותו. הוא אמר במילים שלו: 'אני מפחד לפגוע בכם', 'אני מפחד לפגוע בעצמי', 'אני מסוכן לעצמי', אלה המילים שלו. כל שיחת טלפון בבוקר זה היה רעידות בגוף".
כמו כן, ציינה כי צה"ל לא הכיר בו כחלל צה"ל, וביקרה: "אתמול קברנו אותו בהלוויה רגילה אבל אני הולכת להמשיך להילחם על הכבוד שמגיע לו. בגלל צה"ל הוא הגיע למצב הזה. כמו שחייל שנפגע ברגל, חייל שנפגע בנפש זה לא שונה. זה גוף האדם. כל מי שזועק לעזרה שיקבל את המענה שהוא צריך, יקבל את מה שהוא צריך. הוא לא קיבל את מה שהוא צריך, כל התהליך, כל הדרך, האשפוז, גם בית מאזן זה אחלה פתרון אבל גם לו צריך לחכות כמה חודשים. לא היה מקום בבית המאזן וברגע שהיה מקום אחי לא היה בעניין".
תגובת דובר צה"ל: "על פי החוק חלל צה"ל הוא רק מי שנפל בעת שירותו הצבאי".
התרעות פיקוד העורף