"הרגשתי שאני עמוד התווך של המשפחה, ושאם אני נשבר, אז כל המגדל הזה שנקרא 'טהר' יתמוטט. החלטתי להרים את הראש ולבחור בחיים. זה גם מה שהילדים שלי, שאינם איתנו, היו רוצים לראות. הם היו ילדים שמחים שאהבו את החיים. החלטתי ששום דבר לא יכופף אותי. הכאב הוא כאב שלי. בזה, אף אחד לא מתחלק איתי. אז לפחות בטוב שאני יכול לעשות, אני אתחלק. בחרתי בחיים, בחרתי ללכת קדימה ולהגביר את הפעילות שלי למען המשפחות השכולות".
לתת כוחות – ולקבל
"יוסי היה בכיר מאוד בשב"כ, אפילו תמונתו אסורה לפרסום", מספר האב. "ב־7 באוקטובר הוא לא היה אמור להיות בשטח בכלל. הוא תקשר עם לוחם שב"כ שהיה בשטח ונפצע. הייתה לחימה קשה באזור, ולא היה אפשר להגיע ללוחם הפצוע. הוא אמר ליוסי שהוא לא יחזיק מעמד וביקש שישמור לו על המשפחה. יוסי אמר שהוא לא ייתן לו למות בשטח והתחיל לנסוע אליו, תוך שהוא יורה במחבלים בדרך. הוא חבר ללוחם הפצוע, ודאג שיגיע מסוק לחלץ אותו. הלוחם הזה חי, ובא אלינו לביקור בכל שבוע".
אבל יוסי טהר לא הסתפק בחילוץ חברו. "הוא שמע שמחבלים מנסים להגיע לקיבוץ מפלסים, אסף כמה לוחמים מהצומת וטס איתם לאזור", האב מתאר. "ליד הקיבוץ הם לחמו מול מאות מחבלים. יוסי אמר ללוחמים שאף יהודי לא ימות במפלסים. תוך כדי לחימה הוא שמע שכוח גדול של מחבלים מתארגן באנדרטת חץ שחור ואמור לעלות על אופנועים בדרכו למרכז הארץ. יוסי הרים כטב"ם, ואחר כך נמצאו במקום כ־150 גופות של מחבלים. הוא הציל את מדינת ישראל, כי אם המחבלים היו מגיעים למרכז, אני לא יודע איך זה היה נגמר. יוסי נהרג במהלך הקרבות. זה היה מעשה גבורה שלא יתואר. הוא גם הציל את לוחם השב"כ וגם במפלסים אף אחד לא נהרג".
ארגון יד לבנים, שנוסד בשנת 1949 בעקבות מלחמת העצמאות, הוא הגוף המרכזי המייצג הורים, אחים ואחיות של חללי מערכות ישראל. מטרות הארגון הן שימור זכר החללים, העברת מורשתם לדורות הבאים ומתן ליווי רגשי, חברתי וכלכלי למשפחות השכולות לאורך כל חייהן. לארגון 65 סניפים ובתי יד לבנים ברחבי הארץ, שבהם קיימים חדרי הנצחה, טקסים, פעילויות תרבות וסדנאות. הארגון מעניק ייעוץ וסיוע לבני המשפחות השכולות במימוש זכויות מול מוסדות המדינה, ומפעיל פרויקטים מיוחדים כסמינרים ונופשונים.
הפעילות של טהר בארגון הגיעה מתוך כאבו האישי. "לפני 44 שנה, כששכלתי את אחי, ראיתי את היחס של המדינה כלפי ההורים שלי וכלפי האחים, שלא נספרו", הוא משתף. "לא היה מושג כזה, 'אח שכול'. היו אומרים לנו: 'התפקיד שלכם הוא לשמור על ההורים'. אף אחד לא הבין שאנחנו מאבדים גם את האח וגם את ההורים הקורסים. כשרועי נהרג, הבנתי כמה גדול השבר אצל הורה שמאבד בן".
"מניסיוני, לצערי הרב, ראיתי את כאב השכול אצל ההורים שלי. ראיתי איך הם קמלים. רציתי לדאוג לכל אלה שנתנו את היקר מכל. מצד שני, העשייה שלי, הפגישות עם בני המשפחות השכולות, העובדה שאני מעניק להם קצת כוחות כשהם בשיא השבר – מעניקות גם לי כוחות. זה דו־צדדי. אני שומע את כאבם, אחר כך מספר להם מי אני. הם שואלים אותי איך אני חי. הם רואים שאני הולך קדימה, לא נשבר. אני מרגיש שאני נותן להם הרבה חוסן, וכאמור, גם מקבל" סיים.
"אני אומר לעצמי שכל בוקר אני כאילו עולה לגבעה שבה מחכים לי שני הילדים שלי סביב מדורה עם בירה. כל יום זו מלחמה לעלות על הגבעה. אני מחליק, נופל, אבל כל הזמן נמצא בעלייה, ובסוף היום מצליח להיות למעלה. כשתוך כדי הטיפוס אני שומע 'הותר לפרסום', זה המקום שבו אני מחליק, נופל, אבל עדיין נאחז בציפורניים וממשיך לעלות".
להחזיר לגלגל החיים
טהר מציין שמאז 7 באוקטובר נוספו כ־6,000 הורים ואחים שכולים, שבהם מטפל "יד לבנים". "עד אז היינו ארגון מבוגר יחסית מבחינת גיל ההורים והאחים", הוא אומר. "סוגי הפעילות שעשינו למשפחות בסניפים התאימו לגילים האלה. החל מ־7 באוקטובר נחשפנו ל־1,051 אחים שכולים שהם בני 18 ומטה ולהורים שכולים צעירים. אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש עכשיו כדי לטפל באחים השכולים הצעירים ובהורים הצעירים. זה סוג אחר לגמרי של 'קהל', שצריך סוג אחר של טיפול. לדוגמה, שלחנו אם שכולה מ'חרבות ברזל' לחוג קרמיקה שלנו. למחרת היא התקשרה אליי, אמרה שהחוג היה נהדר, 'רק שלחת אותי לבית זקנים'".
"הורים שכולים מ'חרבות ברזל' אנחנו מוציאים, למשל, לריטריטים בקפריסין – לנפוש קצת ולקבל כלים להתמודדות. בארץ, בסניפים שלנו, אנחנו בונים תוכנית לפי הבקשות שלהם. אלה הורים צעירים, חלקם עובדים, לחלק יש גם ילדים קטנים בבית. אנחנו מכינים עכשיו גם תוכנית לסבים ולסבתות שכולים, שיבואו לפעילות עם הנכדים, כדי לשחרר את ההורים. הסבים והסבתות מאוד משמעותיים במשפחות האלה".
"אנחנו כל הזמן משפרים, עם משרד הביטחון, אם זה מבחינת ביטחון כלכלי, ביטחון רפואי, תעסוקה. מנסים כל הזמן לקדם, לסגור פערים שקיימים. במשפחה שכולה, במקרה ה'טוב' יש ירידה בהכנסות ובמצב הכלכלי. בהרבה מקרים ההורים מפסיקים בכלל לעבוד, נמצאים על יד הקבר של הבן שלהם מבוקר עד הלילה. כמו כן, לא כל משפחה יודעת לעמוד על הזכויות שלה. המטרה שלנו היא להחזיר את המשפחות לגלגל החיים, לאורח חיים נורמלי עד כמה שניתן. לנוכח המצב שנוצר אנחנו מתכננים לפתוח בשנה הקרובה עוד 12 בתי יד לבנים ביהודה ושומרון ובפריפריה".
ייחודיות הארגון, מדגיש טהר, היא בכך "שאנחנו הארגון היציג הגדול ביותר במדינת ישראל והארגון היחיד ש־99% מאנשיו הם מתנדבים. כל שקל שאנחנו מקבלים ממשרד הביטחון או מגוף אחר הולך לרווחת המשפחות".
"עד 7 באוקטובר התזה שלנו הייתה שההורים לא צריכים להיעזר בכספי תרומות. אנחנו, הצוות המוביל ביד לבנים, לא יכולנו להגיד שאנחנו צריכים כסף כדי להנציח את הנופלים. היה לנו איזה מעצור פסיכולוגי. ואז, במלחמת 'חרבות ברזל' נפרצו הדברים, כי הבנו שאין מספיק כסף. כמה שמשרד הביטחון ייתן כתקציב, זה כבר לא מספיק. בימים אלה אנחנו נמצאים בהקמה של גוף שמטרתו איסוף תרומות להמשך הפעילות לטובת המשפחות השכולות".
"אני מעדיף לא להיכנס לפן הפוליטי. אני נשאר רק בפן הרגשי, לא מתעסק בפוליטיקה".
התרעות פיקוד העורף