בתוך התוהו ששרר שם, מול אש המחבלים, עמדו אזרחים שהפכו בן רגע ללוחמים. אלה שהבינו שההגנה על הבית, במובן המילולי ביותר, תלויה עכשיו רק בהם.
אין גרוע מזה
בוצחק, שבבוקר שמחת תורה שהה בביתו עם אשתו, ששת ילדיהם ושני אורחים שהגיעו לחג, קיבל הודעה מהרבש"ץ של כיתת הכוננות במושב מבטחים, שבה הוא היה חבר, על חדירת מחבלים לעוטף. “הוקפצתי על ידו, התלבשתי, התארגנתי ויצאתי, כשאני עדיין לא יודע שמחבלים הגיעו לאופקים", הוא שחזר.
“כשיצאתי מהבית שמעתי יריות, אז הבנתי שמדובר באירוע משולב. אמרתי לאשתי שלא תצא מהממ"ד ושאני יוצא לקרב. שניים מהילדים שלי, בני 10 ו-11, הלכו למטבח והתחמשו בסכין מטבח ובפטיש שניצלים כדי להגן על המשפחה במקרה שהמחבלים ינסו לפרוץ לממ"ד".
בוצחק נקלע לקרב מול שלושה מחבלים, במרחק 200 מטרים מביתו, ונפצע מירי ברגלו: “אחד החבר’ה צעק לי שיש מחבלים שמגיעים לכיוון שלי, וכשראיתי אדם לובש מדים, לא ידעתי אם הוא חייל צה"ל או מחבל. בסוף הוא ירה בי. זה האירוע הכי קשה ומורכב שיכול להיות, כשמחבלים לבושים במדי צה"ל מסתובבים בקרב אוכלוסייה אזרחית. אין יותר גרוע מזה. תוך כדי שאני פצוע התחלתי להרים טלפונים ולשלוח וואטסאפים לאנשי הקהילה באופקים, שיוודאו שכל האזרחים נכנסים למרחב מוגן. כמה שעות אחרי כן כוחות צה"ל הגיעו".
הכוחות לא ידעו לאן להגיע, קיבלו הנחיות שגויות, הגיעו רגלית באיחור לזירה - ובפועל לא השפיעו כלל על הקרב שהתנהל בשטח עירוני בלב מדינת ישראל. במבחן הזמן, קבעו בצה"ל, הפיקוד המקומי, האזרחים ושוטרי התחנה הם אלו שבלמו את מסע ההרג באופקים.
כובשים את השכונה
שטיינר מיהר לפנות את משפחתו - חמותו, חמו, אשתו, בנו בן השנה ושמונה חודשים והתינוק בן עשרת הימים - למקלט ציבורי מרוחק יותר. הוא קיווה להרחיק אותם מהסכנה, ולא ידע שגם לרחוב המרוחק יגיעו המחבלים בהמשך. “הרגשתי באותם רגעים שאני היחיד בשכונה עם נשק", הוא אמר. “כשראיתי מרחוק מחבלים, יריתי לכיוונם באקדח. ידעתי שאין סיכוי שאפגע ממרחק כזה, אבל רציתי שיבינו שיש פה פייט - להרתיע אותם, לפחות.
"הרחוב שבו היינו הוא רחוב מעגלי, והתחושה הייתה שהלחימה מגיעה מכל כיוון. נכנסתי לאחד הרחובות, ופתאום מחבל ירה לעברי צרור מקלצ’ניקוב. בנס הצלחתי לקפוץ ולהינצל. חברתי לשני שוטרים תושבי המקום ולרב שחר בוצחק. היינו אובדי עצות - הירי נשמע מכל כיוון, וכולנו, חוץ מהרב, היינו בפיג’מות ובכפכפים. ואז שמעתי ירי מרחוב התמר, שם נמצא המקלט שבו הייתה המשפחה שלי.
“אני זוכר שהתעוררתי לאזעקות, כמו כולם", הוא שחזר. “הטלפון שלי התחיל לצלצל בלי הפסקה, ובגלל שאני שומר שבת לא עניתי. אבל כשזה לא הפסיק, עניתי לבסוף, וחבר מהצוות שאל אותי אם אני נלחם במחבלים באופקים. אמרתי לו: ‘מה? על מה אתה מדבר?’, ניתקתי, לקחתי את הנשק ואת הרכב ויצאתי מייד לזירה".
התרעות פיקוד העורף