“כשהתחלנו להכיר את אמיר, הבנו שזו לא רק מגבלה פיזית אלא חוויה יום יומית של תסכול וחוסר נגישות למשהו שהוא אוהב”, סיפרה עדי. "החלטנו שהמטרה שלנו היא לייצר לו אחיזה שמייצבת, בלי לקבע”, הוסיפה אור.
בשלב הראשון הן נפגשו עם אמיר כמה פעמים, גם מחוץ לסדנה. הן תצפתו עליו בגלישה, דיברו איתו על התחושות הפיזיות, סימנו יחד איתו את נקודות הקושי וניסו להבין איפה מתחילה אי היציבות ובאיזו תנועה בדיוק היא מתרחשת.
הן התחילו לבנות אב-טיפוס מתוך חומרים זמינים ופיתחו אביזר שמתחבר למשוט ולכף היד של אמיר, ומספק ייצוב מדויק בשורש כף היד תוך רתימה מבוקרת של הטונוס באצבעות. "לא רצינו לקבע את היד שלו לגמרי, אלא ליצור תחושת אחיזה שהוא שולט בה. חשוב היה לנו שזה ירגיש חלק מהגוף ולא תוסף חיצוני”, הן הסבירו.
"בפעם הראשונה הרגשתי שאני פשוט גולש בלי לחשוב על היד כל הזמן”, סיפר אמיר, “עד אז הייתי צריך לבחור ימים עם ים רגוע. עכשיו אני הרבה יותר עצמאי". עדי אמרה: "אמיר לא ביקש מאיתנו עזרה, אנחנו ביקשנו ללמוד ממנו. למדנו על מגבלות, אבל גם על הסתגלות, תושייה ואיך בונים פתרון דרך הקשבה".
התרעות פיקוד העורף