בפודקאסט החדש שלה, ששמו אכן "ובחרת בחיים", זיסר ממחישה את הדבקות הזו בחיים. "בסוף אנחנו נשארים לחיות כאן, וזו המשימה שלנו, לאהוב את החיים מחדש ולסמוך על היקום, על העולם, שעוד יהיה לנו שוב טוב", היא מסבירה. זיסר, 29, מתגוררת כיום בתל אביב ומנחה קבוצות בארגון "גשר".
פרידה ממש קשה
תומר ועילי הכירו בסוף שנת 2018. "זה היה בקורס קצינים. עילי היה צוער, אני מפקדת בגדוד אחר", היא מספרת. "היה איזה ביקור של משלחת, והייתי צריכה צוערים שידברו באנגלית. עילי היה אחד מהם. אחר כך חבר משותף עשה בינינו את השידוך. התחתנו ב־9 ביוני 2022. היינו חמש שנים יחד. בהתחלה גרנו בקיבוץ במרכז הארץ, ואחרי שהשתחררתי, בשנת 2020, עברנו לבאר שבע כי התחלתי ללמוד תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל וקיימות באוניברסת בן־גוריון. עילי נשאר בקבע, ביחידה שלו".
עילי נולד בגבעת אלה לוורד ודני, אח קטן לעידו, ליאור ונעם. הוא למד בנהלל, שם גם נקבר. אלמנתו הצעירה מעידה שהוא היה אדם מיוחד מאוד, "אינטליגנט כזה, אוהב ללמוד. היה נחוש באופי, לא מוותר לעצמו, וגם מאוד אופטימי – רואה את האנשים והחיים בטוב. הוא מאוד אהב מוזיקה, שירה עברית, בעיקר. אהב לנגן בגיטרה, לשחק שחמט. כמפקד הוא אהב את החיילים שלו ודאג להם. והוא ידע להתייחס לכל אדם בגובה העיניים".
אחת האהבות שלהם הייתה טיולים משותפים בארץ. "לצערי, לא יצא לנו לעשות את זה הרבה, כי הוא היה רוב הזמן בצבא", היא מספרת. "במערכת היחסים שלנו תמיד הייתי בגעגוע אליו. התחלנו לתכנן לבנות בית בקיבוץ שובל שבו גדלתי. תכננו שכשיהיו לנו ילדים, נגדל אותם בקיבוץ. אני עדיין בונה את הבית הזה. הייתה לנו אהבה מאוד מיוחדת, מאוד חזקה. אני מרגישה שעילי נשאר איתי בלב. אני רואה סימנים ממנו בכל מקום. הוא לא נעלם לגמרי. בנוכחות שלו הוא עדיין מלווה אותי. אני מאוד מודה על כך שאני מרגישה אותו ביומיום שלי, מרגישה שהוא שומר עליי מלמעלה".
"באותו בוקר ניסיתי לתפוס אותו, וב־09:45 עילי ענה לי בוואטסאפ וכתב שמעריכים מצב. מאז הוא לא ענה. אני קצינת מבצעים במילואים של חטיבת יפתח, וגם אותי זימנו למילואים. בשעה 6 לפנות ערב הייתי בנחשונים. ביומיים הראשונים, תוך כדי המילואים, המשכתי לשלוח הודעות לעילי. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שהוא לא יראה את ההודעות האלה".
בלילה שבין 8 ל־9 באוקטובר, מתארת זיסר, היא לא הצליחה להירדם: "הייתי בחרדה מאוד גדולה לעילי. בבוקר הלכתי למפקדים שלי, אמרתי להם שלא שמעתי יומיים ממנו, שאני לא יכולה להיות פה. אמרתי שאם אקבל בשורה, אני רוצה לקבל אותה בבית. זה אכן מה שקרה. הגעתי הביתה באזור השעה 11, ישבתי על הספה וחיכיתי שיבואו להודיע. בשעה 4 אחר הצהריים הם הגיעו. בחודש הראשון רק ניסיתי לעכל מה נפל עליי. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלנסות להבין. זה לעבור מ־100 לאפס. עילי היה כל החיים שלי, ופתאום הוא איננו, והמוח לא יכול לעכל את זה בבת אחת. זה לוקח זמן. רק בשלושים נפל לי האסימון שהוא באמת לא חוזר. זה היה היום הקשה בחיים שלי".
"התחלתי פשוט לעשות פעולות אקטיביות של חזרה לחיים. הלכתי להתנדב פעם אחת בקטיף חסות בעוטף, התנדבתי גם באריזת בתים של אנשים שהתפנו מכפר עזה. בדצמבר חזרתי למילואים, לחודשיים. תוך כדי התחלתי תואר שני במדיניות ציבורית באוניבסיטת תל אביב. אני ועילי דיברנו על כך, הוא נורא רצה שאעשה תואר שני. במקביל עבדתי בארגון 'גשר'. העובדה שהיה לי כל פעם משהו לקום בשבילו החזיקה אותי. שנה אחרי כן פתאום התחילה אצלי סוג של קריאה פנימית כזאת, היה רצון קצת להאט ולחשוב מה אני רוצה לעשות".
"עילי היה אמור להשתחרר לפני כמה חודשים, ואנחנו תכננו טיול גדול בחו"ל. הרגשתי את הקריאה הזו, פתאום בא לי לטייל, לראות עולם. טסתי לריטריט בסרי לנקה עם חברה. טסתי גם לתאילנד, לבד. זה היה עבורי קצת להחזיר את העצמאות לחיים. זה היה תהליך בשלבים, כל פעם עשיתי עוד משהו ועוד משהו כדי להתחבר לעצמי. בסרי לנקה התחברתי ליוגה, למדתי לגלוש. בתאילנד הכרתי חברים חדשים. חוויתי חוויות שהחזירו לי שמחה לחיים אחרי כל הזמן שלא הייתה כזו. מובן שזה היה מורכב, עם געגועים לעילי ועם תחושת לבד. לאבד בן זוג זה לאבד את החבר הכי טוב שלך. עילי היה בן אדם שהייתי מספרת לו הכל. עכשיו אין את הבן אדם הזה לספר לו שקשה לי, או לספר איזה כיף שפגשתי חברים חדשים. יש בי גם תחושות של שמחה, ויש ברקע אדם שמאוד חסר בחיים שלי".
ללמד את כולנו
"הרעיון של הפודקאסט התחיל מכך שרציתי להתראיין, כי הרגשתי שנצבר לי ידע על התמודדות עם אובדן והיו תובנות מהחיים האישיים שבא לי לשתף", זיסר מגלה. "חיפשתי פלטפורמה לזה, פעם אחת אפילו קבעתי עם מישהי להתראיין בפודקאסט שלה, וברגע האחרון זה לא הסתדר. ואז, כשחזרתי מתאילנד, אמא שלי אמרה לי בשיחת חולין: 'למה שלא יהיה לך פודקאסט משלך?'. זה היה בסוף אפריל האחרון".
"פרסמתי סטורי באינסטגרם: 'חברים, מה אני עושה כדי שיהיה לי פודקאסט?'. היו המון תגובות תומכות, אחת מהן מהסטנדאפיטסית רביטל ויטלזון יעקבס. דיברנו, היא אמרה לי שעשתה בעצמה פודקאסט ושהיא תנסה לעזור לי. קישרה אותי לאיתמר רועי, העורך הראשי של חברת הפודקאסטים All In. הם היו בעניין. זה מאוד ריגש אותי, כי אני לא מוכרת, לא איזו דמות ציבורית. בהתחלה ניסינו לגייס מימון, חנוך דאום גם החליט לעזור בזה. אבל כשראינו שזה לוקח זמן, אז שגיא ברגמן, מנכ"ל החברה, החליט שיפיקו בהתנדבות עשרה פרקים של הפודקאסט, ואני מאוד מודה להם על כך".
על שם הפודקאסט, "ובחרת בחיים", זיסר אומרת: "זה נובע מההבנה שלי, מתוך ההחלטה שלי, ממש בהתחלה, שאני בוחרת בחיים. הבנתי שעם כל הכאב והצער על האובדן, אני לא הולכת להיות מתה־חיה ולהישאר בעבר, אלא רוצה להתקדם ולחיות את החיים עד הסוף, עם כל מה שמגיע".
"לדמויות שאני בוחרת כרגע יש קשר למלחמה", זיסר מסבירה. "המלחמה הביאה המון אנשים למצב שבו היו צריכים לבחור בחיים. הרגשתי שבהתחלה אני רוצה לראיין דמויות שמעניינות אותי וגם שהתמודדו עם סיטואציה קשה מאוד ושיש להן מה ללמד את כולנו. החלטתי שאתחיל עם נשים, כי לדעתי בשיחה עם נשים יש משהו רך יותר. גם הייתי רוצה, כאישה, לתת במה לנשים. אבל בהמשך אשמח לראיין גם גברים, למשל, לוחמים שנפצעו בקרב ויש להם סיפור של בחירה בחיים".
"אני לא מפסיקה לקבל תגובות, זה מטורף. המון נשים אומרות לי שאני והאורחות בפודקאסט מהוות השראה, ושהן מתפעלות מהיכולת שלנו לבחור בחיים. הפרק עם אמא של עילי רק יצא בשבוע שעבר ואנשים אמרו שלא הפסיקו לבכות כל הפרק, שזה צריך לבוא עם אזהרת דמעות. ורד ואני נותנות כוח אחת לשנייה, מנחמות אחת את השנייה, והקשר בינינו נגע מאוד לאנשים בלב".
"אני מאוד מצפה לזוגיות חדשה. יותר מזה, אני מאוד רוצה להיות אמא, לגדל משפחה, זה חלום שהיה לי כל החיים. חשבתי שזה יהיה עם עילי, אבל התוכניות השתנו. אני יודעת שעילי ישלח לי את בן הזוג הבא שלי, מישהו שהוא מאשר, שהוא סומך עליו שישמור עליי".
התרעות פיקוד העורף