ידו לא זזה מידם. יחד הדביקו רסיסי געגועים וצער ושיקמו את עצמם לאט וביגיעה. ואז טלי התגייסה לחיל האוויר, קרן הצטרפה למדרשה, יהודה נשאב לפעילות חברתית בפנימייה והאב והבעל השכול מצא את עצמו בשבת לגמרי לבד. "הזמינו אותי לשתי הסעודות, בערב ובבוקר", הוא נזכר היום. "אבל לסעודה שלישית רציתי לחזור ומצאתי את עצמי בבית ריק. ישבתי מול השולחן ובמשך חצי שעה לא הפסקתי לבכות".
"כן, כי במשך 30 שנה, מאז שהכרתי את לוסי, מעולם לא הייתי לבד בשבת. ואז הבנתי שאני צריך להתחתן".
היא השתלבה במשפחה לגמרי בטבעיות. "הילדים", אומר ליאו בהתפעמות, "היו הראשונים שהכירו בעדינות הרגישה שנהגה בהם". "והם גם היו אלו שהכינו לליאו את הצעת הנישואים והיו שותפים לה", אומרת עליזה בשלווה, "זה היה הדבר הכי חשוב בעיניי. כי אני אוהבת את ליאו, ומובן שהצעת הנישואים מרגשת, אבל העובדה שהילדים היו חלק ממנה היו מבחינתי נקודת השיא".
האירוסים נחגגו באמצע המלחמה עם איראן. טילים עפו לפני ועפו אחרי, ודווקא בלילה ההוא, כמחווה סמלית לאושרם, לא הייתה אפילו אזעקה אחת. "בתשעה באב, מיד אחרי הפיגוע, הזמינו אותי לטלוויזיה", מסביר די את הבחירה המוזרה להצעת הנישואים בעיצומה של מלחמת 12 הימים.
היא ילידת קנדה, רווקה, הייטקיסטית בת 43 המתגוררת בירושלים. בגיל צעיר עזבה את טורונטו ועלתה לבדה לישראל מטעמים ציוניים. שנים ספורות לאחר מכן עלו הוריה ואחיותיה בעקבותיה לארץ. הוא יליד אנגליה, בן 53, עוסק בהרצאות, בכתיבת ספרים וחיזוק קהילות יהודיות בתפוצות. לפני 20 שנה עלה לישראל עם אשתו לוסי, ולמעט יציאה קצרה לשליחות רבנית, התגוררו באפרת והקימו בה בית. השניים גידלו חמישה ילדים: מאיה הבכורה, בת 20 במותה; קרן, בת 21 כיום, ששהתה ביום הפיגוע בירושלים וניצלה; טלי, בת 19, שהייתה ברכב עם האב ליאו ואחיה הצעיר יהודה, בן 16; ורינה, בת 16 במותה, שנסעה עם לוסי ומאיה ברכב השני.
השבר היכה בהם בעיצומו של חג הפסח 2023, ביום שישי של חול המועד. הם יצאו לטייל בשתי מכוניות. ברכב הקדמי נסעו האב, טלי ויהודה; וברכב מאחור לוסי, מאיה ורינה. ברשת דיווחו שהיה פיגוע בצומת חמרה. ליאו הסתכל באפליקציית המיקומים המשפחתית וגילה לזוועתו שהרכב של אשתו ובנותיו שם. הוא התקשר אליהן, אבל הן לא ענו. יהודה קרא את הדיווח על הפיגוע וראה בתמונות מהאירוע את האוטו המשפחתי מעוך ומחורר. הם עשו סיבוב פרסה ונסעו למקום. מרחוק ראו גופות בשקיות.
מישהו אמר להם שהאם לוסי במצב אנוש, בדרכה אל בית החולים. הם התקשרו אל קרן, הבת היחידה שנשארה בירושלים ולא הצטרפה לטיול וביקשו ממנה להגיע אל בית החולים לחכות להגעת האם. "קרן שאלה את טלי מה המצב של מאיה ורינה", סיפר ליאו לימים, "וטלי הייתה צריכה להגיד לה 'ברוך דיין האמת'. זה היה מאוד מאוד קשה".
היא הייתה מורדמת ומונשמת, אבל ליאו וילדיו שרו לה, דיברו אליה, בכו עליה, ובהחלטה משותפת גמרו אומר לא לדבר על מאיה ורינה בחדר הסמוך אליה, פן תשמע ותבין. שלושה ימים לאחר הפיגוע גם לוסי נפטרה, אבל חמישה אנשים חיים היום בזכותה. "ברגע שביקשו מאיתנו לתרום את איבריה, אמרנו שזה מה שאמא הייתה רוצה", סיפר לי ליאו די בעבר.
"דיברנו על זה כמה חודשים לפני הפיגוע, כשהיינו בחו"ל, אבל לא עשינו כרטיס תרומת איברים כי רצינו לקבל קודם כל הסכמה של רב. אבל ברגע שהציעו שנתרום את איבריה, התקשרתי לרב הפוסק שלי, הרב ברוך אפרתי, שעשה את כל הבירור ההלכתי ואישר לתרום את הלב, הריאות, את שתי הכליות, את הכבד ואת קרניות העיניים. חמישה אנשים חיים היום בזכותה של לוסי, ועוד שניים יכולים היום לראות בזכותה".
"זאת הנחמה הגדולה ביותר שאדם שאיבד את הדבר הכי יקר לו יכול לקבל".
אסונו הנורא של ליאו די, בעל ואב שכול, טלטל מדינה שלמה לא רק בגלל שאיבד בנות ורעיה, אלא בעיקר בשל המסרים של אהבה ואחדות ששלח לכל אורך ההלוויה והשבעה. יממה לאחר שנפרד מבנותיו הצעירות, ולפני שקבר את אשתו לאחר שתרמו את איבריה, ביקש לשתף ברשתות החברתיות את דגלי ישראל. מיד בתום ימי השלושים הוא נפגש עם חברי הנהגה ומובילי דעה בחברה הערבית והחל בפעילות שלום בין שני העמים. "חשוב להגיד בבירור שיש בין הערבים אנשים רעים ומרצחים, שצריך לכלוא, לנטרל או לחסל לטובת הערבים והיהודים בכל העולם", הסביר בעבר.
"המחבלים הם הבוץ שלא מאפשר לפאזל להתחבר כדי להגיע לשלום. כרב וכיהודי דתי, אני לא יכול לשאול למה הם פגעו בנו, אבל אני כן יכול לשאול מה אפשר לעשות מפה, ולכן התפקיד שלי הוא לפעול למען השלום, כי כל מצווה בתורה מתחברת לשלום".
שנתיים של התמודדות וגעגועים חלפו מאז. "בשעות הקשות ביותר חשבתי על העתיד וכל הזמן התמקדתי בו", הוא אומר. "עשינו כל מיני פרויקטים להנצחת לוסי והבנות, ופעלנו ביחד ובנפרד כדי לשמר את הזיכרון שלהן בקרב הציבור. עמדתי על כך שהילדים יתחילו תוכניות חדשות ויחזרו למסגרות הלימודים. זה מאוד עוזר במצבי טראומה, כי ככל שאתה עוסק במשהו חדש ומסתכל על העתיד, אתה פחות שוקע בעבר. אבל אם אתה יושב בבית וחושב על העבר, קל מאוד ליפול לדיכאון".
"בלשחזר את מה שהיה בלי מי שהיה. למשל לשבת לשולחן שבת בלי שלוש בנות המשפחה. הכיסאות הקבועים שלהן, הריקים, זה משהו שאי אפשר לתאר בכלל. שמעתי כל מיני שיטות. משפחה שכולה אחת סיפרה לי שלקח לה שנה עד שהצליחו לשבת בשולחן שבת עם הכיסא הריק. משפחה אחרת דיברה עם טלי, ואמרה שלה לקח שמונה שנים עד שישבו בביתם סביב השולחן. ודווקא אדם לא דתי, שאיבד את אחותו, סיפר לי שכשהם חזרו מההלוויה האבא אמר להם, אנחנו צריכים לחיות כאן כמו שחיינו קודם, וביקש מכולם להתיישב יחד לשולחן במטבח, ומשם נהיה קל יותר. מיד הבנתי שאפשר וצריך לבחור ושאין כללים אחידים. אז בשלושת החודשים האחרונים בכלל לא היינו בבית בשבתות, ואחרי שלושה חודשים החלטנו לעשות שבת יחד, וברוך השם הכל היה בסדר. מזה למדתי כלל גדול, שבכל מה שנוגע לטריגרים, הפעם הראשונה היא הכי קשה, הפעם השנייה קשה פחות ובפעם השלישית כבר מתרגלים. צריך פשוט אומץ לצלוח את הפעם הראשונה כדי להמשיך בחיים".
עד לאירוסים המרגשים לבחירת ליבו, הוא ניהל את ביתו ומשפחתו ביד רמה. חברים, בני משפחה ואנשי הקהילה עטפו אותו וסייעו לו רבות. "כל כך הרבה אנשים יקרים מהשכונה, מהמשפחה, מהחברים, ומכאלו שאני אפילו לא מכיר, עזרו לי בלי שביקשתי. היום אני מבין שמה שאדם במצוקה צריך יותר מהכל זה אנשים שפועלים מיוזמתם, בלי שיתבקשו. הם יודעים מה נחוץ, ואם לא, אז מבררים ומביאים ומארגנים. גם בשידוכים לא פניתי ולא ביקשתי כלום מאף אחד. שדכנים מיוזמתם התקשרו אליי והציעו לי לצאת לדייט. אני מודה לאלוקים על העזרה שלהם, כי לא הייתי במקום שיכולתי להתחיל את התהליך הזה לבד. הייתי צריך שאחרים יניעו אותו למעני".
עליזה, לעומתו, התמודדה עם עולם הדייטים הרבה יותר משנה אחת. למעשה, כמעט 20 שנה חיפשה את בחיר ליבה. "זה היה מסע שלומדים ממנו המון בדרך", היא אומרת בפשטות. "רק היום, כשאני בסופו, אני יכולה להסתכל אחורה ולהגיד ביושר שאף פעם לא נשברתי בדרך. השתדלתי לא להגיד לא לאף הצעה. ניסיתי הכל, בחורים מכל מיני רקעים ומקומות, משפחות שלא בהכרח דומות למשפחה שבה גדלתי. אפילו עברתי דירה כמה פעמים כי אנשים אמרו לי 'משנה מקום משנה מזל'. לקחתי את זה ברצינות וגרתי כמה חודשים בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם כדי למצוא את האחד שלי".
היא המשיכה: "דיברתי עם שדכניות, הייתי באפליקציות, וכל הזמן אמרתי שאי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע, ושלשבת בבית ולחכות זאת לא אופציה וזה לא יוביל לכלום. אני רוצה להגיד לאלו שמחפשים בני זוג שהדבר הכי חשוב בתהליך הזה הוא ההשתדלות. צריך לעשות כל מה שאפשר. אצלי זה מצחיק כי נסעתי לכל מיני מקומות בעולם לחפש את האחד שלי, ובסוף מצאתי אותו ממש ליד הבית. ועדיין נראה לי שהייתי צריכה לעשות את המסע הזה כדי לבחון ולראות מה יש ללמוד ולצמוח מזה".
"כן, לפעמים, בוודאי בשעות לא קלות, אבל תמיד הזכרתי לעצמי שיש לי המון חברות מדהימות, מוצלחות, מוכשרות, יפות וערכיות, שמחפשות ומחכות ושלקדוש ברוך הוא יש תוכניות משלו, ושהכל בסוף מגיע בזמן הנכון. אבל כן, לפעמים זה היה קשה. מאוד. בכיתי הרבה. שאלתי את האלוקים 'מה אתה רוצה ממני ומה עוד אני יכולה לעשות שלא עשיתי'. ולמרות הכל, אף פעם לא נשברתי או אמרתי שלא אנסה שוב, כי תמיד הרגשתי שאני צריכה לעשות גם את ההשתדלות שלי". גם לליאו לא היה קל במהלך אותה השנה. "לא ידעתי מה אני באמת מחפש", הוא מודה, "בטח לא בפעמים הראשונות".
"אני לא חושב. אני מרגיש ומאמין שלוסי לימדה אותי הרבה מאוד דברים חשובים לקראת הפרק השני; איך לאהוב, איך לתת לשני זמן, סבלנות ותשומת לב, ועם ההבנה הזאת נפגשתי וחיפשתי בת זוג. הרגשתי שאוכל להביא לבית החדש את כל מה שקיבלתי ב־25 השנים שבהן הייתי עם לוסי".
"בהתחלה לא באמת ידעתי מה אני מחפש. הכנתי לעצמי רשימה של מידות שרציתי למצוא בבנות זוג, אבל אחרי שפגשתי כמה נשים שהיו להן את המידות הללו, הבנתי שהרשימה שלי לא כל כך מעודכנת ושאני צריך ללמוד קצת יותר על עצמי, כי דברים שאפילו לא חשבתי עליהם בתחילה הפכו להיות הדברים הכי חשובים בשבילי".
"אופטימיות. בהתחלה זה בכלל לא היה ברשימה שלי. או יכולות חברתיות. עליזה היא אופטימית נצחית ומאוד־מאוד חברותית. היא יכולה לדבר עם כולם ויש לה המון חברים משלה. מאוד נעים להביא אותה לחברים שלנו, כי היא משתלבת בצורה טובה וטבעית. אספר לך שלפני שפגשתי אותה ביקשתי לקבל עליה קצת רקע, כמקובל אצלנו. בדרך כלל מדברים עם החברים או עם אנשים שמכירים את המשפחה, אבל אני לא רציתי ללכת בכיוון הזה כי היה לי ברור שהחברות של עליזה היו אומרות עליה שהיא מדהימה. החלטתי לפנות אל הרב שלה".
הוא ממשיך ומספר: "באחד משיעורי התורה של רב בפלורידה שמעתי שהוא מספר שכשמתקשרים אליו לברר על בנות הקהילה שלו, בדרך כלל שואלים כמה כסף יש לאבא של הבחורה, האם יש מחלה גנטית במשפחה, דברים כאלה. אבל אף אחד לא שאל אותו, כך אמר הרב ההוא, אם היא בעלת חסד. והלוא אברהם אבינו ביקש רק דבר אחד לבנו יצחק, כלה בעלת חסד שתשקה גם את הגמלים ולא רק את האורח. אז פניתי לרב של עליזה ושאלתי אם היא בעלת חסד, והוא אמר שאין בעלת חסד גדולה יותר ממנה, ושלכל פעילות חסד בקהילה היא הראשונה להתנדב. בעיניי זאת הייתה ההמלצה החשובה ביותר".
עליזה: "לא הגעתי עם יותר מדי ציפיות. אמרתי לחברות שלי שאלך ואגיד שלום וביי".
"כי חששתי שהסיפור שלו קצת גדול עליי, ואולי לא אצליח לסחוב אותו על הכתפיים שלי. כשיוצאים עם הרבה מאוד אנשים, לפעמים קשה להבין מי האדם שעומד מולך, וגם היציאות המרובות מייאשות לפעמים, כי זאת השקעה, צריך להתאפר ולסדר את השיער ולבזבז ערב שלם. למזלנו, באותו ערב לא היה לי משהו מיוחד, ועדיין לא לקחתי את הפגישה הזאת ברצינות רבה. אני זוכרת שאפילו איחרתי בכמה דקות, ואצל ליאו, וגם אצלי, הזמנים חשובים מאוד. הוא כבר היה שם, כמובן, וראיתי אותו מבחוץ, אז פתחתי את החלון ואמרתי לו 'היי, נעים מאוד, רק אחנה את הרכב ונשב'. והוא ענה 'אני מחכה לך בחוץ וקחי את הזמן, הכל בסדר'. והיה לו חיוך כל כך נעים שאמרתי לעצמי, אוקיי, סבבה, אומנם זה בסך הכל דייט, אבל גם אם זה לא זה, רק בגלל החיוך אני צריכה לתת לזה צ'אנס".
"ואז ישבנו יחד, ואני יכולה להגיד שזאת הייתה הפעם הראשונה ב־20 שנה שהרגשתי שמישהו מתעניין בי לעומק כבר בפגישה הראשונה. ליאו שאל הרבה שאלות והתעניין בי באמת, וזה היה חדש לי, כי בדרך כלל אני מגיעה מוכנה ושואלת בעצמי ויותר נותנת מקום לצד השני. הפעם ממש הרגשתי שהוא רוצה להבין מי אני ומה אני ואכפת לו ממני. אז אמרתי שוב, יאללה, צריך לתת לזה עוד צ'אנס".
ליאו: "דווקא הדייט הראשון היה קצת מוזר. יצאנו לפגישה בסוג של אי־רצון, אולי בגלל שאף אחד מאיתנו לא חשב שזה יהיה מתאים. לפני כן יצאתי עם כמה רווקות וחשבתי שהן לא כל כך מתאימות לי, ואז התחלתי לצאת עם גרושות ואלמנות וברגע שהציעו לי עוד רווקה, אמרתי מראש שזה לא יהיה נכון לי. ובכל זאת, חשבתי, יש לי ערב פנוי, מה כבר אפשר להפסיד. אני חושב שגם עליזה לא חשבה שזה יהיה רציני, כי הרגשתי שגם היא לא כל כך השקיעה. הרגשתי שהיא אפילו באה לבושה באופן לא פורמלי".
עליזה (צוחקת): "באמת? אתה אשכרה זוכר מה לבשתי בדייט הראשון?".
ליאו: "גם אני לא לקחתי אותה למקום מושקע, לא השתדלתי מדי. הלכנו למסעדה פשוטה, רציתי משהו קליל וקצר. גם אני הייתי מאוד בלתי פורמלי. אבל אז הייתה פגישה טבעית וזורמת, אולי דווקא מפני שלא היו לנו ציפיות גדולות. זה היה אותנטי וכן ומשוחרר, ולקראת הדייט השני, שנינו עשינו הרבה יותר השתדלות. דווקא האישה שהכי פחות רציתי להיפגש איתה התבררה כבת הזוג הנכונה, וזה מוסר השכל מאוד משמעותי. כי בתהליך השידוכים קל מאוד לוותר על מישהו ולפספס אותו בגלל סיבות טכניות כמו תמונה, או משהו שאמרו או כתבו, ויכול מאוד להיות שאם לא תנסה, תפסיד את האחת".
"עד לפני שנה, אף פעם לא יצאתי לשידוכים כי נפגשתי עם לוסי באוניברסיטה ומשם המשכנו יחד. התחלתי את התהליך בגיל 52, ואולי בגלל זה לא הרגשתי מוזר כי זה לא היה לחזור לעולם ישן שנשכח, אלא להתחיל משהו חדש לגמרי".
עליזה: "היינו יחד שלושה חודשים. בתחילה, אני מודה, לא הייתי כל כך בעניין, אבל הוא היה מסיים את הדייט ומיד קובע עוד אחד, ובדרך כלל כמעט יום אחרי יום. בכל פעם הוא היה שואל מתי נפגשים שוב. ואני בתגובה רגע, תן לי לנשום שנייה. בהתחלה הייתי נגד. חשבתי שאנחנו במקומות שונים. לאט־לאט גיליתי עד כמה זכיתי בבן אדם שמבין ויודע ורוצה ונותן לי את המקום שלי ועוזר לי לשמוע את עצמי. אחרי כמה דייטים הרגשתי שאני ממש בעניין. מצא חן בעיניי שכמעט לא דיברנו על הטראומה של ליאו, אלא התמקדנו בעתיד, ודיברנו על תקווה וציפיות. האופטימיות שלו המיסה אותי, וגם העשייה שלו והעובדה שהוא כל הזמן מחפש איך אפשר לעשות יותר טוב בעולם".
"עדיין חששתי. אני זוכרת שנפגשתי עם חברה ושאלתי אותה איך יכול להיות שגם קשה וגם טוב לי ביחד. והיא הסבירה לי שאלו החיים, טוב ויפה וקשה ביחד. אז להפסיד משהו בגלל שהרקע קצת מפחיד, זה חבל.יותר מאוחר הבנתי את זה לבד, ובמיוחד במלחמה, כשהוא הציע לי נישואים והיינו כל כך מאושרים. מסביב היה מאוד קשה, ועדיין, הביחד היה כל כך טוב".
ליאו: "מהר מאוד הבנתי שהיא האחת שלי. אז פעלתי לצאת איתה כמה שיותר. חשבתי שקל מאוד להתאהב במישהי אם יוצאים פעם בשבועיים, אפילו פעמיים, כי יש תמיד משהו לדבר עליו, אבל אם אתה יוצא עם מישהו כמעט כל יום, אז אתה רואה את האדם שמולך נקי וישר. בלי מגננות ובלי מסכות. אז יצאנו כמעט בכל יום בחודשים האחרונים, וברוך השם, הבנו שזה זה".
"טובה מאוד. זה לא היה להם קל, אבל הם הגיעו ממש בלב פתוח. הם אמרו לי: 'אנחנו רואים עד כמה אבא שלנו שמח כשאת לידו, וזה הכי חשוב לנו'".
ליאו: "כשהתחלתי לצאת לשידוכים שיתפתי את הילדים. סיפרתי להם עם מי אני יוצא, מה הסיפור של רוב הנשים והם הכירו את הפרטים ושמחו שאני בתהליך. זה לא אומר שהיה להם קל, אבל הם הבינו למה זה חשוב לי ולמה זה חשוב גם עבורם".
"הוא התרגש מאוד מהעובדה שיהיו עוד אנשים בבית חוץ ממני וממנו, בגלל שכרגע אחיותיו מחוץ לבית, קרן הייתה במדרשה השנה וטלי בצבא. בשלב מסוים יהודה אמר לי: אבא, צריך עוד אנשים בבית שלא יהיה שקט כל כך. הוא מאוד רצה שאתחתן".
"אחרי שעליזה פגשה את קרן, קרן אמרה לי, יש לה את אותו הווייב של המשפחה שלנו. ואחרי שהיא פגשה את טלי, טלי אמרה לי, רק תבטיח לי שלא בחרת אותה בשבילנו. כי היא כל כך מתאימה לנו. אמרתי לבנות, ברוך השם שאתן חושבות ככה. ויהודה אמר לעליזה לפני כמה שבועות שהוא רוצה שהיא תהיה המלווה שלו בלימודים לצורך קבלת מלגה. כיון שמדובר בלימודים שאמורים להימשך חצי שנה לפחות, הוא מבחינתו סידר אותנו ביחד עוד לפני שהצעתי לעליזה נישואים". עליזה: "מאוד שמחתי להיענות לבקשה שלו. ערב למחרת כבר שלחתי את כל הטפסים והחתימות כדי להתחיל את תהליך הליווי".
במצב דברים כזה, אך טבעי היה להתכונן להצעה עצמה. "אמרתי לילדים שאני מתכנן להציע לעליזה נישואים, ובנותיי שאלו אותי איך בדיוק אני מתכוון לעשות את זה", מחייך ליאו. "אמרתי שחשבתי לקחת אותה לטיילת בתל אביב לראות את השקיעה, ואחר כך לבקש מאחד העוברים והשבים לצלם אותנו עם הטבעת. והבנות אמרו, טוב, אבא, זה חלש מאוד, אנחנו ניקח את ההפקה על עצמנו כדי שלא יהיו בושות. ובאמת הן עשו הכל. טלי אפילו קיבלה אישור מהצבא להשתחרר לכמה שעות, שזה לא מובן מאליו, כי זה היה באמצע המלחמה עם איראן.
אז הילדים הכינו אוכל וקנו שוקולד והדליקו נרות והציבו תמונות משותפות של שנינו ובחרו מוזיקה והביאו את הכל למצפה בצומת הגוש. ושם, במקום היפה הזה, פרשו שטיח אדום והלכו. הבאתי את עליזה, הצעתי לה נישואים, ו־20 דקות אחר כך הם חזרו כדי לצלם אותנו. הם היו לגמרי חלק מהאירוע".
"ידעתי שזה עומד לקרות באיזשהו שלב, הרי דיברנו והרגשנו את זה, אבל לא ידעתי מתי ובאיזה אופן. והתרגשתי מאוד מההפקה ומהפרטים הקטנים. ואחר כך הופתענו והתרגשנו מהתגובות לאירוסים. כל כך הרבה אהבה ושמחה הרעיפו עלינו, עד כדי כך שהרגשנו שכל העם איתנו. למרות שהיינו באמצע מלחמה וזאת תקופה לא פשוטה, כולם אמרו לנו, הבאתם אהבה ושמחה לעולם".
ומאז, לכל מקום שהם הולכים יחד ולחוד, הם מקבלים איחולי מזל טוב. "וזה ממש ממלא", דומע ליאו. "אנשים פשוט שמחים מעומק הלב בשבילנו, ואנחנו שמחים שאנחנו יכולים לשמח אותם. זאת הפעם השנייה שאני מרגיש ככה. בפעם הראשונה זה היה אחרי הפיגוע. כל עם ישראל התגייס, אבל היו אז נסיבות מיוחדות וקשות, והפעם ממש לא ציפיתי שהאנשים יהיו שמחים כל כך ושהאירוסים יהיו משמעותיים לא רק עבורנו. אני חושב שזה מראה את הייחודית של העם בישראל, שמסוגל להשתתף בשמחה ולא רק באבל. להשתתף בשמחה זאת מעלה גבוהה יותר מאשר להשתתף בסבל".
"ישבתי עם טלי לזמן איכות ודיברנו", מספרת עליזה. חשבנו ביחד מה היא מרגישה וחושבת, ואיזה סוג של יחסים יהיו לנו. ודיברנו על זה שבהתחלה יהיה קשה לכולנו, ואנחנו צריכים להגיד את זה בקול רם ולתת לזה מקום, אבל אם נעשה את זה ביחד, באהבה ובלב פתוח ונוכל להרגיש נוח להגיד אחד לשני מה צריך ומתי לא צריך, אז הכל יהיה בסדר, גם אם צעד־צעד, כל אחד בזמן שלו, במקום שלו ובנינוחות שלו".
"אני לא זכיתי להכיר אותה, אבל היא עדיין חלק מהמשפחה שלנו. היא האמא של הילדים והאישה הראשונה של ליאו ושניהם בנו את הבית וגידלו את הילדים לתפארת. עכשיו הצטרפתי, עכשיו אני פה, אבל לוסי הייתה - ותמיד תהיה - חלק שמהווה את השלם".
ליאו: "להפך, אני חושב שחלק ממה שאני היום זה בגלל מה שעברתי בעבר. האובדן העניק לי כוחות שיעזרו לכולנו בעתיד. אני רואה את זה גם על קרן, טלי ויהודה, הם כל כך חזקים. באיזשהו אופן הם הצילו אותי בשנתיים האחרונות בזכות הכוחות והתקווה שהם שידרו. אני מאמין שככה זה יהיה גם בהמשך".
עליזה: "אם אני חוששת? זה הרי חלק מהסיפור, חלק מהמשפחה, אבל לא, אני לא חוששת. כי מדובר במשפחה מדהימה עם כוחות ייחודיים. אם לא הייתי לידם, לא הייתי מאמינה ומבינה את עוצמותיהם. ליאו הוא האור של הבית, הילדים קשורים אליו מאוד וביחד איתו הם מחפשים ומוצאים שמחה ותקווה".
ליאו: "כולנו יודעים, ובמיוחד עליזה, שלא יהיה קל בהתחלה. גם הילדים שהתרגלו לזה שהקדשתי את רוב זמני להם, ילד־ילד בנפרד וכולנו ביחד, רואים שאני משקיע גם בזוגיות ולא רק בהם. אמרתי להם שאני אחלק את זמני בצורה הנכונה, ומן הסתם יהיו תלונות וקשיים, אבל אל דאגה, בעזרת השם והרצון נגיע למקום המאוזן והנכון לכולנו".
החתונה תתקיים בסוף חודש אוגוסט, בעמק האלה. "רצינו מקום קרוב אלינו, ומצאנו את העמק היפהפה הזה", אומרת עליזה בפשטות. "שנינו הגענו לשם ואמרנו, כמעט ביחד, כן, זה המקום הנכון. הטבע, האווירה, זה כל כך התאים. אמרנו זה לזה שבדיוק כמו בזוגיות שבודקים הרבה בני זוג עד שמרגישים שמוצאים את האחד, כך גם במקום שבו בחרנו להתחתן, חיפשנו לא מעט, ועכשיו אנחנו יודעים שהגענו למקום הנכון".
התרעות פיקוד העורף