המוחים מדברים על המדינה ש"לא שם", כדבריהם. הם מלינים על בירוקרטיה מסורבלת ועל כתף קרה שהם מקבלים מהממסד שאמור לתמוך. מעשית, הם דורשים השוואת זכויות מלאה לאלה של נכי צה"ל הפגועים בגוף.
לא פחות נכים
לדברי טל, "אגף השיקום חולה, ואף אחד בממשלה לא תיקן את מה שצריך לתקן. מי שנפצע צריך לעבור ועדה מיד אחרי הפציעה - בלי להמתין, ובלי להסתבך בבירוקרטיה. מה צריך הלום קרב כדי לנוח? בית. ואם לא בית, אז סיוע מלא בשכר דירה לכל חייו, בלי ועדות חוזרות מדי שנה. אני מכיר הלומי קרב, חברים טובים שלי, שהפכו להומלסים. אשתי מטפלת בילד שלנו, בי, ובבית - וכל העומס נופל עליה. ובכל שנה היא צריכה לעבור איתי ועדה שבודקת אם אני 'עדיין' פוסט-טראומטי. מה זה עדיין? אני פוסט-טראומטי לכל החיים. אפילו על טיפולי שיניים אני נדרש לשלם מהכיס, מכסף שאין לי, ורק לאחר מכן אמור לקבל החזר. חלפו כבר שמונה חודשים מהטיפול, וההחזר עוד לא הגיע. זה כסף שצריך ללכת לאוכל, להישרדות".
אף אחד לא מקשיב
על פי הנתונים שנמסרו למרכז המחקר והמידע של הכנסת, מתחילת המלחמה ועד סוף 2024 התקבלו באגף השיקום יותר מ-6,410 מבקשי הכרה על רקע נפשי, ומאז עברו שבעה חודשים נוספים של מלחמה. מחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב והתפרסם במאי האחרון מצא כי 12% מלוחמי המילואים במלחמת "חרבות ברזל" מדווחים על תסמינים מרובים של פוסט-טראומה.
בתחילת 2024 הוכרזה רפורמת "נפש אחת" באגף השיקום. היא כללה, בין השאר, הקמת קו סיוע ייעודי לנפגעי פוסט-טראומה והרחבת הטיפולים שלהם זכאים הנפגעים ובני משפחותיהם. מבחינת אנשי המאהל, אין ברפורמה הזו די.
מדי פעם ניגשים עוברי אורח אל אנשי מאהל המחאה. בחור אחד, ששרד את התופת במסיבת הנובה, עצר, חיבק את המוחים והצטרף למאהל. הוא סיפר על הפוסט-טראומה שאיתה הוא מתמודד. אבל רוב הישראלים שחולפים בדרכם על פני המאהל אינם נעצרים.
"זה לא עוד מאהל מחאה", סיכם חסון. "הגיעו לכאן נציגים מאגף השיקום שניסו להציע פתרון נקודתי כדי שנעזוב - אבל אנחנו לא נעזוב. לא נזוז מפה עד שכל הלומי הקרב במדינת ישראל יקבלו את התנאים שמגיעים להם. זה הולך להיות מאבק שהמדינה עוד לא ראתה כמותו".
התרעות פיקוד העורף