35 שנים מחיי עברו בבית שלי. הבית הזה היה כל כך חשוב לי, כל כך שלי. ואז, ביום אחד, הכל קרס. הבית חרב, וכל מה שנשאר לי זה להתמודד עם ההרס. אובדן הרכוש היה בלתי נתפס.
“אחרי שביתי נהרס, פרצו לי אליו כמה פעמים, בזזו וגנבו את הכל. החלק הכי כואב היה שגנבו לי דברים אישיים, זיכרונות מההורים שלי, תמונות שחשובות לי מאוד. למה לגעת בזיכרונות שלי? למה לדרוך על מה שיקר לי? העצב עצום, ולפעמים אני פשוט מתפרקת, כי הכאב גדול מדי. אם לא די בכך, אני מתמודדת עם בירוקרטיה נוראית וחסרת לב. קיבלתי קצת כסף על הרכוש שהושמד – זה עזר, אבל לא מפצה על ההרס הרגשי.
“כיוון שאוכל להיכנס לדירה שכורה חדשה רק בספטמבר, אני צריכה לעבור לחודש אל בן זוגי בזכרון יעקב ולנסוע מדי יום לתל אביב ובחזרה. אני יודעת שאני אופטימית. אני חייבת להאמין שיום אחד אוכל להקים מחדש את הבית שלי, לחזור לחיים רגילים. הקושי הגדול הוא חוסר הוודאות - לא יודעים מתי יתחילו את הפינוי־בינוי, מתי אוכל לחזור. למרות כל זאת, אני מנסה לראות את הטוב. מנסה להסתכל קדימה, לתכנן את הצעד הבא.
“אני מודה על כל עזרה, על כל יד שתומכת, על כל מכתב או שיחה שמקילים את הדרך. המציאות קשה, לפעמים כואבת, אבל אני לא מתכוונת לוותר. אני ממשיכה, כי פשוט אין לי ברירה אחרת".
אפילו את ההודעה על כך שהבית שלנו נפגע קיבלנו מהטלוויזיה, לא מהעירייה. רק אחרי חודש קיבלנו אישור להיכנס לבית, ואפילו אז, רק לעשר דקות. בעשר דקות צריך היה להחליט מה נשאר ומה הולך, מה מצילים ומה משאירים מאחור. הצלחנו להציל את טבעות הנישואין והאירוסין, אלבומים, מסמכים חשובים. דברים שלא נוכל לשחזר.
“הכאב הוא לא רק על מה שאיבדנו, אלא גם על איך שזה קרה. לא היינו אמורים בכלל להיות במצב הזה. הפינוי־בינוי שלנו כבר היה סגור, חתום, עם יזם, קבלן, עורך דין, הכל. זה היה אמור להיות אתר בנייה, לא אזור מגורים. ועכשיו, אנחנו ארבעה דורות בבית אחד, של ההורים, מצטופפים, בלי פרטיות, בלי מרחב, רק כדי לשמור על שגרה לבת שלנו. היא לא תזכור אולי, אבל אנחנו רואים את ההשפעה – חוסר שקט, התנהגות משתנה. היא מרגישה הכל.
“ואז הגיע גם הטקס של ראש עיריית חולון ושר הביטחון של הרס הבית שלנו – טקס שנועד רק לקדם אג’נדה פוליטית, לא באמת לכבד את הכאב שלנו. הפכנו לתפאורה, לכאב שאפשר להשתמש בו, לא יותר. יותר מכל, אנחנו מרגישים שלקחו לנו את הכבוד. לא רק את הבית, לא רק את הרכוש – גם את הקול שלנו, את התחושות שלנו. אנחנו נקום מזה, נבנה חיים חדשים, אבל אנחנו לא שוכחים".
עשר שנים גרתי בבית הזה. עשר שנים של חיים, של גידול שלושה ילדים, של זוגיות, של התפתחות מקצועית. זה היה הבית הראשון שאליו עברתי מבית הוריי בירושלים כדי לגור עם בעלי. הכרתי שם את השכנים, את הקירות, את הפינות, את האור שנכנס לסלון בבוקר. שם גם הקמתי את העסק שלי – מכון לציפורניים, וגם בית ספר מקצועי שהעברתי בו קורסים והשתלמויות. זה היה מפעל חיים.
“ואז – בום אחד. לא מטפורי, לא רגשי. אמיתי. טיל איראני פגע ישירות בבית שלנו. היינו בממ"ד, הילדים, בעלי ואני. השתטחנו על הרצפה וניצלנו. דלת הממ"ד נפתחה מההדף והחלון נשבר. קרה לנו נס. אבל גם כשנשארים בחיים, יש אובדן. איבדתי את הבית, את העסק, את השגרה, את תחושת הביטחון הכי בסיסית שיש לאדם – לדעת שיש לו לאן לחזור.
“מאותו רגע אנחנו גרים במלון בבאר שבע. עם שלושה ילדים קטנים, בלי פרטיות, בלי שגרה, בלי יכולת באמת להתרומם. והכל מהתחלה – מצעים, בגדים, כלי בית. כמו חתונה, רק בלי השמחה. ואתה צריך לבנות את עצמך מחדש – בעיניים פקוחות, בלב שבור, עם ילדים שתלויים בך, בלי מסגרות, בלי שקט, עם המון סימני שאלה.
“אז מצאנו בית שכור בבאר שבע. הדבר הראשון שסידרתי בו זה החדר של העסק. קניתי הכל מחדש: ציוד, חומרים, שולחנות. רק אחרי זה ניגע בסלון ובמיטות. קודם כל לחזור לעבוד, לנסות להחזיר קצת שליטה על החיים. והילדים? הם רק רוצים לחזור לבית הישן. להיפרד ממנו. אני גם, אבל אין ממה להיפרד. כמעט הכל נהרס. למזלי, היה לי תיק חירום קטן שהכנתי מבעוד מועד, עם דברים סנטימנטליים: תפילין של בעלי, כמה מסמכים, תמונות. זה מה שנשאר. שאר החיים קבורים בהריסות.
“ואם לא די בכך, גם הרשויות מקשות. והתחושה היא שאנחנו לבד, שאנחנו אמורים גם להתמודד עם אובדן וגם להילחם על מה שמגיע לנו. וזה מתיש, שוחק, מעליב. אבל אני לא אתן לזה לשבור אותי. אני מסתכלת קדימה. הילדים שלי רואים אותי, אני חייבת להראות להם שאפשר לקום. העסק שלי יקום. החיים שלנו ייבנו מחדש. שום טיל, שום אזלת יד של עירייה או מדינה לא ייקחו לנו את הרוח. אנחנו פה. נמשיך לבנות את הארץ הזאת, גם מתוך ההריסות".
ביום ההוא, ברגע ההוא, כשיצאתי מהמקלט הציבורי, לבוש במכנסי טריקו עד הברכיים ובטי־שירט שחורה – עוד לא ידעתי. הייתי בטוח שאני חוזר הביתה. אבל אז השכן שלי עצר אותי ואמר: ‘אבל אין לך בית’. ובשנייה ההיא זה הכה בי. הרמתי את העיניים וראיתי את מה שפעם היה הבית שלי. אין מרפסות, אין מדרגות, אין כניסה, אין בית. רק רגע לפני הייתי בהיי כי נשארתי בחיים.
“הרגע שבו אתה מבין שאין לך לאן ללכת, שאין לך אפילו חולצה להחלפה, הוא רגע שאתה לא שוכח. והכי מוזר? שהדבר הראשון שהטריד אותי היה שיצאתי החוצה בבגדים שלא מתאימים לי. מה, אני ככה הולך ברחוב?
“ואז התחילו לקרות הדברים האחרים. ההודעות, השיחות, החיבוקים. 'תבוא אלינו, תישן אצלנו, מה שצריך'. החברים שלי, שהם משפחה, קיבלו אותי כמו שאני. אז הגעתי אל אחד מהם, הכי קרוב גיאוגרפית. באופניים, ככה אני מתנייד. הם חיכו לי עם קפה וארוחת בוקר.
“מהבית, שקניתי רק לפני שנה וחצי, נשארו גושי בטון. לא זיהיתי כלום. הטלוויזיה איננה, הארון איננו, שום דבר לא היה במקום. רק שקית התרופות שלי איכשהו שרדה. אבל בתוך ההרס עמד דבר אחד שלא נפגע: סרוויס חרסינה מהחתונה של אמי ב־1951. אני לא יודע להסביר את זה. כמעט כמו נבואה. בית שלם מתרסק, וסמל מהעבר, מהשורש, נשאר יציב.
“הפסנתר שהיה לי בסלון עף מקצה לקצה. ספריית העיצוב שלי, הכי גדולה שהייתה לאדם פרטי בארץ, נרטבה כולה מהסילונים של מכבי האש. הכל הלך. ולמרות כל זה, לא בכיתי. אפילו לא דמעה אחת. אבל הגוף, הנפש – זזו קדימה. העבודה הצילה אותי. פתאום קיבלתי יותר עבודה ממה שקיבלתי משך כל חיי, הייתי כל כך עסוק שלא היה לי זמן לשקוע. בתוך כל זה, חברים אספו כסף עבורי. שכרתי דירה חדשה בתל אביב עם אפס ציוד, אפס רהיטים, אבל התחלה חדשה.
"ועכשיו, כשהייתי צריך לעצב מחדש את החיים שלי, החלטתי: בית צבעוני. לא עוד שחור. אני, שתמיד לבשתי רק שחור, שתמיד חייתי לפי קווים ברורים – פתאום נולד בי משהו אחר. אני לא נותן לחורבן לקבור אותי. לא נותן לו להכתיב לי את הצבע. כי בסוף, למרות הכל, אני קם בבוקר. חי".
התרעות פיקוד העורף