"עם השנים ממשלות ישראל התעלמו מהאיום ההולך וגובר . אנחנו חיינו ליד מפלצת שלא ידענו שהיא קיימת - אם הייתי יודעת כנראה שלא הייתי בוחרת לגדל שם 3 ילדים. במקום לטפל באיום האמיתי טיפלו בקורבנות האיום. ב 7/10 כבר לא היה צבא ערוך ומוכן לתרחיש הנורא ביותר, גם לא לתרחיש של פחות. הצבא פשוט לא היה שם.
הבן שלי נחטף ונהרג בעזה. במשך 70 יום בחרתי להאמין שהמדינה פועלת בשיקול דעת כדי להחזיר את החטופים, חיזקתי מתוך הנחה שאין לי מספיק מידע והשיקולים נכונים, ולמרות זאת, הצבא פגע בבן שלי מתוך המשך טעויות חשיבתית שאין חטופים באזור ההוא.
ושוב, המשכתי לחזק, לתמוך כדי שהחיילים היקרים שלנו לא ייפגעו. על מה מתקיים משא ומתן כיום כדי לשחרר חטופים שכבר נראים כשלדים מהלכים, בואו נצא מהמקום המקולל , נבנה מחדש את הבטחון שהיה חסר בכל השנים האחרונות, הבעיה שהגבולות האלה היו נטושים , בשל מדיניות מוטעה בדיוק כמו בערב יום כיפור 1973.
כניעה? אני מוכנה להיכנע, תמורת החטופים, תמורת הכבוד האחרון שנשאר מול משפחות כמוני שלהם יש עדיין תקווה. אם הצבא מספיק חזק, יהיו פלוגות, כיתות ומחלקות שישמרו על תושבי העוטף- זאת המשימה. לא על חשבונם של אותם שרידי הרעבה והתעללות שעדיין נשימה באפם.
אין אדם במדינה שלא רוצה בשחרורם של החטופים, כולם ללא יוצא מן הכלל. היום צריך להחליט לפני שיהיה מאוחר מדי. אני לא יכולה לחשוב שהילדים האלה גוועים ברעב. בשום אופן. אני רוצה שתסכימו פה על זה שאסור להשאיר אותם שם וזה צריך לקרות למרות המחיר שמשלם בהמשך את המחיר הכבד ביותר כבר שילמנו.
אמא של חטוף - יותם חיים שברח יחד עם אלון וסאמר- היה לו סיכוי. היה לנו סיכוי. לרום, נמרו אביתר, אלון וכל שאר החטופים עוד רגע לא יהיה סיכוי אני לא מוכנה שהם ימותו בשבי כמו הבן שלי. וזה לא קשור לשמאל/ ימין.
התרעות פיקוד העורף