חדר האוכל שוב מתמלא בצלחות מרק ובשיחות של אחר הצהריים. הילדים חוזרים לרכב על אופניים בשבילי הקיבוץ, עוצרים לנשום רגע מתחת לעצים הוותיקים. קיבוץ רעים, כמעט שנתיים לאחר האסון הנורא של השביעי באוקטובר, חוזר סוף-סוף להיות מקום של חיים. אבל החזרה איננה שלמה, ולא רק בגלל קירות שעדיין בתהליך שיקום תמידי – אלא בגלל הפצע הפתוח שלא מגליד: זכר הנרצחים, העצב על החטופים, ותחושת השבר שאינה מרפה.
"המדינה רוצה שכל אחד מאיתנו, ברמה האנושית, יתקדם הלאה – אבל הניסיונות האלה לשווא כל עוד המלחמה נמשכת. אנחנו מטפלים בסדקים בקירות, אבל לאחר כמה ימים – בעקבות הדף הלחימה – הסדקים חוזרים. זה משל. כך גם הסדקים בנפש שלנו חוזרים בכל רעש לחימה מהרצועה", סיפרה.
היא שיתפה כי בחזרה יש הרבה רגשות מעורבים. "מצד אחד אנחנו רק רצינו לחזור הביתה, אבל מצד שני רעשי המלחמה פה מאוד קשים ולוחצים לנו על כל הכפתורים שגם ככה רגישים. העובדה שהחטופים עוד שם ואנחנו מודעים למצבם הנוראי – לא באמת מאפשר חזרה מלאה לשגרה. אבל אנחנו קצת מנסים להעמיד פנים שהכול רגיל, משתדלים לתמוך אחד בשני".
"אנחנו, מתחילת הדרך – ממש מאילת – הקמנו והפעלנו מרכז טיפולי שנתן מענה רגשי לאנשים שלנו עוד בשלבים שלצערי גם למרכז החוסן פה וגם למדינה לקח זמן להתארגן", סיפרה על התארגנות הקיבוץ. היא שיתפה גם מה קרה לאחר מכן: "המשכנו להפעיל אותו בתל אביב וממשיכים כעת ברעים, עם ההבנה שבלעד עם החזרה הביתה והחזרה לשגרה – אז היו לא מעט דברים שממשיכים ועולים. דברים שהדחקנו עד עכשיו, ושחוזרים כשחוזרים לבית שבו עברנו טראומה – הכול חוזר וצץ שוב".
היא הוסיפה כי הם בתהליכי בנייה ושיקום: "יש עוד מספר משפחות שביתם נהרס והם עדיין בלי בית קבוע חלופי. אני מקווה שעד סוף החודש הזה נשלים גם את המהלך הזה".
רעים, שהפכה לסמל של תושייה ותעוזה, ממשיכה להיאבק על חזרה לחיים. האופניים שוב בשביל, הילדים שוב בגני המשחקים, הבריכה מלאה – אבל הרעש מרצועת עזה עדיין נוכח, החטופים עדיין מעבר לגדר, והלב של כולם עדיין במקום אחר.
התרעות פיקוד העורף