המדינה יורה, החמלה מתה: מהתנינים בפצאל ועד חזירי הבר בחיפה - כישלון מוסרי מתמשך

בבוקר קיצי אחד של אוגוסט, השקט של בקעת הירדן נקטע ע״י קולות ירי. 262 תניני יאור - יצורים קדומים ששרדו מיליוני שנים - חוסלו באירוע שייזכר כאחד הרגעים האפלים ביותר ביחסי אדם וחיה בישראל. מה שהוצג כהכרח ביטחוני הוא עדות כואבת לכישלון מוסרי ומערכתי מתמשך, שבו אלימות הפכה לתחליף לניהול ולמצפון במדינת ישראל.

12 שנות הזנחה פושעת שהובילו לקטסטרופה

חוות התנינים בפצאל הוקמה בשנות התשעים כאתר תיירות. בשנת 2013, בעקבות כניסת הגנות חדשות על תניני היאור, נאסר על החווה למכור עורות ובשר והיא נסגרה. מאות תנינים נותרו כלואים במקום ללא תוכנית מוסדרת לעתידם. במשך 12 שנים הם חיו בצפיפות ובתנאים ירודים, סבלו מרעב והתדרדר לקניבליזם. ניסיונות למכור אותם לחוות בחו"ל כשלו פעם אחר פעם, והמאגר הפך לפצצה מתקתקת.

למרות השקעות של מאות אלפי שקלים בגדרות חדשות, נרשמו בריחות חוזרות. תנינים נראו משוטטים בקרבת כבישים, והרשויות הציגו זאת כאיום על התושבים. בסופו של דבר, המנהל האזרחי והצבא קבעו כי אין פתרון אחר ובחרו באפשרות הקלה - ירי המוני.

כלאו אותם, ניצלו אותם בשביל בצע כסף ובסוף, כשכבר לא היה מה להרוויח מהם רצחו אותם. בשנת 2025 נדמה כי איבדנו את היכולת להעריך חיים - אנושיים או חייתיים .

חזירי הבר בחיפה - ניהול כושל שהפך לירי שגרתי

מקרה התנינים אינו חריג. במשך שנים נאלצים חזירי הבר בחיפה להתמודד עם ההשלכות הקטלניות של ניהול עירוני לקוי והזנחה של פתרונות סביבתיים ארוכי טווח. במקום ליצור מסדרונות אקולוגיים, להרחיב שטחי מחיה ולבצע הסברה לתושבים, בחרו הרשויות שוב ושוב בציידים מקצועיים.

בשנה החולפת בלבד נורו מאות חזירים בסמוך לבתי מגורים, לעיתים לעיני ילדים שצפו מהחלונות. העירייה הציגה את הציד כצעד "בלתי נמנע", אך לא הוצגו תוכניות לשיקום סביבתי או לפתרון שורשי של הבעיה. כמו בפצאל, גם כאן הפך הירי לכלי ניהול ברירת מחדל במקום למדיניות סביבתית מבוססת ואחראית.

חוות מזור - פצע מוסרי שלא הגליד

אי־אפשר לדבר על הזנחת בעלי חיים בישראל מבלי להזכיר את חוות מזור - מתקן כליאה לניסויים בקופים שפעל במשך עשרות שנים במושב מזור. אלפי קופי מקוק נקרעו מהטבע והוחזקו בכלובים צפופים, רבים מהם יוצאו למעבדות ניסויים בחו"ל.

רק לאחר מאבק ציבורי ומשפטי ממושך נסגרה החווה סופית בשנת 2015. חלק מהקופים הועברו למקלטים בארץ ובעולם, אך רבים אחרים מצאו את מותם במערכות ניסוי.

הנמר בגן החיות - טרגדיה צפויה מראש

שבוע לפני חיסול התנינים אירע מקרה טראגי בגן החיות התנ"כי בירושלים: שומר ותיק נהרג לאחר שנמר פרסי הצליח לצאת מכלובו דרך שער שנותר פתוח. האירוע שזעזע את הציבור, אך הוא עוד סימפטום של אותו כשל מערכתי: חוסר פיקוח, נהלים לקויים והעדפה של פתרונות זמניים במקום טיפול יסודי ברווחת בעלי החיים ובביטחון העובדים.

תרבות הרובה והפקרות מוסרית

הדפוס שחוזר על עצמו ברור: הזנחה, ניסיונות לגלגל את האחריות על אחרים, חוסר שקיפות ציבורית, וכשמגיע משבר - הרג מהיר במקום פתרון הומני שעומד בסטנדרטים מבין לאומיים, המערב הפרוע זה כאן.

ישראל - מדינה שאיבדה את חמלתה

במציאות שבה אזרחים מופקרים תחת אש, חיילים מתאבדים, חטופים נמקים במנהרות בעזה והזנחה ביטחונית הפכה לשגרה - אין פלא שגם בעלי החיים משלמים מחיר אכזרי.

אין תוכניות עיקור וסירוס מספקות לחתולי רחוב, אין מערך ממשלתי לאימוץ כלבים או טיפול בבעלי חיים פצועים, והעול כולו נופל על כתפיהם של אנשים פרטיים וחוות הצלה דלות משאבים. המדינה לא מסייעת להם, ואף מקשה באמצעות בירוקרטיה וחסמים רגולטוריים.

בדומה ל"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, שבה חזירים תפסו את מקומם של בני האדם והחלו לשלוט במשטר אכזרי ומנוכר, כך נראית מציאות בעלי החיים בישראל של 2025. כמו בסאטירה של אורוול, גם כאן נשחקו ערכי החמלה והסולידריות לטובת אינטרסים פוליטיים וכלכליים.

החוקים והנהלים משתנים לפי הצורך של הרגע, הפקידים מצדיקים כל מעשה באצטלה של "טובת הציבור", והציבור ֿהורגל לראות במוות של חיות פתרון מהיר ונוח לבעיות ניהוליות. בדיוק כפי שאורוול התריע מפני מחיקת המצפון בחברה טוטליטרית, כך גם אצלנו - בעלי החיים הפכו לשקופים, חסרי קול וחסרי זכויות, בעוד המנגנון שמנהל אותם הפך לקהה לב.

והתנינים - חיות שלא ביקשו דבר - הפכו לקורבנות נוספים של מערכת שאיבדה כל רגש בסיסי של חמלה.