כבר שלושה עשורים שקוריטני חיה ופועלת בישראל, מאז שעלתה מקזחסטן ב־1995 בלי לדעת עברית, עם ילד קטן בידיים ותחושת שליחות גדולה בלב. היא הספיקה ללמד חינוך גופני, לייעץ לשרים ולכהן בתור חברת מועצת העיר באר שבע, והיום היא עומדת בראש מערך בינלאומי שמעודד עלייה לישראל, לא רק על ידי שכנוע, אלא בעיקר באמצעות הכנה מעשית, ליווי קהילתי וחיזוק תחושת השייכות. “היום המדינה זקוקה לעם בדיוק כפי שהעם היהודי היה זקוק למדינה", היא אומרת. “אנחנו מזכירים להם שיש להם בית שמחכה להם".
“המשימה שלי כפולה: לעודד עלייה לישראל, ובאותה מידה לוודא שהעולים מגיעים מוכנים. זה לא מספיק רק להדליק בהם את הניצוץ. אני מאמינה בלתת כלים, ליווי אישי, הכשרה והבנה עמוקה של מה מחכה להם כאן. אנחנו רוצים לא רק עולים אלא אנשים שבוחרים בישראל מתחושת שייכות ומשמעות, ויכולים באמת לבנות בה את חייהם".
“כשקיבלתי את התפקיד ב־2015 היו לנו שתי כיתות אולפן בצרפת. היום יש לנו מעל 3,500 כיתות אולפן ברחבי העולם, בכ־15 מדינות. מעל 52 אלף סטודנטים כבר עברו דרך התוכניות שלנו. אלה לא רק לימוד שפה – זה מפגש עם ישראל, עם תרבות, עם מציאות. אנחנו עובדים עם קהילות, עם משפחות, עם צעירים - מביאים להם את ישראל בתור בחירה מודעת, לא תגובה למצוקה".
“אין תוכנית אחת לכולם. כל קהילה - צרפת, ארגנטינה, ארה"ב או אוסטרליה - מקבלת מענה ייחודי. אנחנו מתאימים את התוכניות לצרכים, למנטליות ולגיל. יש לנו פרויקטים לצעירים שרוצים ללמוד בישראל, כולל קורסי פסיכומטרי במדינת המוצא שלהם. יש לנו תוכניות לרופאים, עורכי דין, מהנדסים שיכולים ללמוד עברית מקצועית לפני העלייה. אנחנו אפילו מפתחים כיתות ייחודיות לצעירים ספורטיביים בשיתוף עם הוועד האולימפי, כדי לאפשר גם להם להשתלב פה".
“עשינו מחקר שגילה שברוב המוחלט של המקרים האישה היא זו שמחליטה על עלייה וזו שאומרת את המילה האחרונה. לכן אנחנו שמים דגש על העצמת נשים דרך תוכניות מנהיגות, קבוצות תמיכה והכנה רגשית. מעבר לכך, המעבר לישראל מערער לא פעם את הדינמיקה המשפחתית – גברים שאיבדו מעמד, נשים שלוקחות אחריות על הכל. זה יכול לפרק משפחות. אנחנו מנסים להקדים תרופה למכה ולתת להן כוח, כלים וידע".
לרכך את הנחיתה
“צעירים היום מחפשים משמעות. פגשתי לאחרונה צעירים אמריקאים, חלקם בנים למהגרים מברית המועצות, שהחליטו לעשות עלייה בגיל 30 פלוס. הם אמרו לי: ‘אנחנו מחפשים משמעות, ובישראל מצאנו אותה'. זה מרגש. לכן אנחנו פונים לצעירים בפרויקטים מותאמי מנהיגות, ספורט ותרבות. גם פרויקט יעולה, שמיועד לנשים צעירות בתפוצות שמובילות את הקשר לישראל: הן לא חייבות לעלות מחר, אבל יוצרות גשר שיכול להוביל בעתיד".
“זה מורכב. יש כאלה שבורחים, ואני אומרת 'כל אחד שמגיע לפי חוק השבות הוא אחד משלנו'. אבל עלייה מתוך בריחה היא לא תמיד בריאה. אני רוצה שאנשים יעלו מתוך בחירה שלמה. מי שעולה לוקח אחריות, והמשפחה עוברת טלטלה. אנחנו מנסים לייצר תשתית שתהפוך את העלייה מבריחה להזדמנות".
“אנחנו לא יכולים להבטיח עבודה או דירה, אבל כן יכולים להכין את העולים. אנחנו מחברים אותם מראש לרשויות המקומיות, לקהילות, ליועצי תעסוקה. יש כיתות אולפן ייחודיות לעולים בעלי מקצועות נדרשים. יש גם מודלים של עלייה קבוצתית – קהילה שמגיעה יחד. כל מה שיכול לרכך את הנחיתה בארץ".
“המדינה היא שותפה חיונית, אבל אסור לנו לצפות שכל האחריות תהיה שלה. יש תפקיד קריטי גם לקהילות, לארגונים, אפילו לאנשים פרטיים. כל אחד מאיתנו יכול להיות שגריר של קליטה, חיבור וסולידריות. כשעולה מרגיש שהוא לא לבד זה משנה הכל. אנחנו מנסים לייצר רשת תמיכה, כזו שתישען גם על החברה האזרחית וגם על הממסד".
“אני לא מפרידה. השליחות שלי נטועה בסיפור החיים שלי. עליתי בעצמי, עברתי את הקשיים, ואז למדתי, התקדמתי, כיהנתי בתור חברת מועצת העיר בבאר שבע, ייעצתי לשרים. עכשיו אני כאן, כדי לשנות את המציאות לעולים חדשים. אני מאמינה בכוח של החוויה האישית לייצר מדיניות טובה יותר. כשאני בונה תוכנית אני שואלת את עצמי 'מה אני הייתי צריכה אז? מה היה עוזר לי?'".
“אין מקום שקל לעודד בו עלייה. כל מדינה היא עולם ומלואו. אנחנו צריכים להכיר את התרבות ולהבין מה מניע את האנשים ומה עוצר אותם. יש מקומות שבהם יש עניין רב - למשל בלונדון, שעכשיו חווה התעוררות בקרב צעירים יהודים. יש מקומות שבהם לא היה עניין בעבר, והיום אנחנו רואים שינוי. לכן אנחנו כל הזמן עם האצבע על הדופק, מתאימים תוכניות, בודקים מחדש. זה לא עסק של קמפיינים – זו עבודת עומק, והצלחה נמדדת לאורך זמן".
מרגישים בבית
“אנחנו לא מדברים על עלייה במונחים של ‘שכנוע'. זה לא טלמרקטינג", מבהירה רוזנברג־קוריטני. “מי שמחליט לעלות לישראל לוקח על עצמו אחריות עצומה על פרנסה, חינוך ילדים, שפה, הכל. אני לא מוכנה לעודד מישהו לעלות בלי שהוא יודע לאן הוא נכנס".
לכן, היא מסבירה, המוקד המרכזי של הפעילות הוא הכנה – לא רק שפתית, אלא גם תרבותית, מקצועית ונפשית. הכיתות פועלות בערים מרכזיות ברחבי אירופה, אמריקה הלטינית, ארה"ב, אוסטרליה ועוד, והמחלקה מפעילה קורסים ייעודיים בתחומי רפואה, משפטים, הנדסה ומקצועות נוספים, שבהם לומדים העולים את העברית המקצועית הדרושה כדי להשתלב בשוק העבודה.
“החזון שלי הוא יצירת קשר עמוק ומתמשך בין יהדות התפוצות לישראל - קשר שלא תלוי רק במשברים. אני רוצה לראות דור צעיר שמרגיש חלק מישראל גם אם הוא לא גר פה עדיין. אני רוצה לראות נשים שמובילות עלייה, קהילות שנבנות יחד, מדינה שנותנת תשתית קליטה ראויה, ובעיקר עולים שמרגישים בבית מהרגע הראשון".
“זו באמת קפיצת מדרגה מלהיות פעילה בעיר שלי, בבאר שבע, למישהי שפועלת היום בקהילות בכל העולם. אבל מבחינתי העיקרון נשאר אותו עיקרון, להיות קרובה לאנשים. גם כשאני מדברת עם שליחים בפריז, בלימה או בניו יורק אני מנסה להבין מה חווה כל אדם. אלה לא רק מספרים ומדיניות, אלא כל אחד ואחת עם הסיפור שלהם, עם התקווה והחשש. אני רואה את עצמי כסוג של גשר בין ישראל ליהודים בעולם, בין מדיניות למציאות חיים. ואני תמיד אומרת לצוות שלי: 'תראו את האדם שמולכם – לא רק את המשימה'".
“זה קריטי. שפה היא מפתח להשתייכות. לכן אנחנו לא רק מלמדים עברית – אנחנו גם פותחים צוהר לתרבות הישראלית: מוזיקה, קולנוע, ספרות, היסטוריה. הרבה פעמים צעירים בתפוצות פוגשים את ישראל לראשונה דרך אולפן כזה, ושם נוצר הקשר האישי. יש לנו גם תוכניות שמביאות אומנים ומרצים מהארץ לקהילות בחו"ל, וכך נוצר חיבור רגשי. כי לפני שעולים למדינה צריך להתאהב בה. זה חלק בלתי נפרד מהתהליך".
“אני אומרת לכל צעיר וצעירה, לכל משפחה: יש לכם מקום בעולם, והוא מחכה לכם כאן. תעשו את הבחירה ממקום של עוצמה. אנחנו נהיה כאן בשבילכם, ללוות, להכין, לתמוך. כי עלייה היא לא רק חלום, היא גם מימוש. ועם הליווי הנכון היא יכולה להפוך למציאות טובה".
התרעות פיקוד העורף