במהלך הריאיון, סיפרה הלוי על היכרותה המוקדמת עם בעלה – עוד מגיל עשר, כששניהם גדלו באותה קהילה בירושלים, והוא שימש כמדריך שלה בצופים. "הייתה לנו ילדות שמחה בציונות הדתית", סיפרה, "שרו שירים, הלכו עם מכנסיים. כנראה שבנים היו יותר חזקים אז ואף אחד לא חשב שמשהו בזה לא בסדר. התחלנו לצאת כשהייתי בת 25".
"כשהוא לקח את התפילין – ידעתי שהוא לא חוזר"
הלוי שחזרה את בוקר ה-7 באוקטובר, אז יצא בעלה מהבית בשעות הבוקר המוקדמות: "הוא הבין שזו מלחמה. אני עוד לא הבנתי. לא הדלקנו טלוויזיה, היה חג. הוא יצא מוקדם, הרבה לפני שבע, נישק אותי ואת הילדים במהירות. הוא לקח את התפילין – ותמיד כשזה קרה לי איתו, הלב היה צונח. כי תפילין מניחים כל בוקר. הבנתי שהוא לא חוזר. כשהוא יצא הוא נישק את המזוזה ואמר לי: 'עזה תיחרב'".
בדיעבד, סיפרה, הרצי לא זכר שאמר זאת. היא עצמה חוותה את אותם רגעים כקשים במיוחד: "הוא נעלם, וזהו. הוא התקשר רק פעם אחת, בשבת בערב. השיחה הייתה קצרה מאוד, והוא לא היה הוא. דאגתי מאוד. אמרתי לילדים לא לראות סרטונים. גם אני נמנעתי. ב־17:00 הילדים עוד שיחקו כדורסל בחצר – עד כדי כך שמרתי עליהם, ועד כדי כך לא הבנתי את גודל האירוע".
"הבגדים בערב שמחת תורה – היו בשבילי טקס פרידה"
בהמשך הריאיון היא תיארה את הרגע שבו הבינה סופית את ממדי האסון. "ב-10 באוקטובר פשוט התמוטטתי בבכי. ירד לי האסימון. לא ידעתי מה עם הרצי, ומה הוא יודע. זו הייתה בהלה גדולה".
רגע טעון במיוחד היה המפגש עם בגדיו של הרצי מאותו ערב שישי. "שלושה ימים הם היו מונחים בחדר השינה, לא נגעתי בהם. ברגע שהכנסתי אותם לכביסה – הבנתי שזהו, החיים הקודמים נגמרו. זה היה כמו טקס מעבר. זה היה תהליך של אבל".
"אני בדת של החטופים. תחושת האשמה לא מרפה"
על סוגיית החטופים שנותרו בשבי חמאס אמרה: "אני בדת של החטופים. זו לא באמת דת, אבל אם מישהו קורא לזה כך – אני אדוקה. תחושת האשמה לא מרפה. לא בגלל שאני אישה חשובה, אלא פשוט בגלל שאני בן אדם. זה טבעי. קיבלתי מהמשפחות ומהשורדים צמידים רבים שאני עונדת, כסמל להזדהות".
לדבריה, היא והרצי אינם רואים בעצמם אנשים שעברו הלאה. "שואלים אותנו אם אנחנו עושים חיים, טסים לטיול. אנחנו לא שם. אנחנו במקום של אחריות. השבר הגדול הוא בלהבין שאין לנו שליטה".
"אני מבקשת סליחה. עילי נהרג במשמרת של הרצי"
לקראת סיום הריאיון, פנתה הלוי ישירות למארחת – תומר זיסר, ובקול חנוק מדמעות ביקשה את סליחתה: "אני רוצה לבקש ממך סליחה. אני מרגישה צורך עמוק. העתיד שלך עם עילי נקטע – ועילי נהרג במשמרת של הרצי. זה מאוד כואב לי ולעולם לא יפסיק לכאוב".
היא הדגישה: "לא היה יום אחד שהרצי היה זחוח או מזלזל. אני מאוד מקווה שתהיה ועדת חקירה ממלכתית, כדי שהילדים והנכדים שלנו ילמדו את העובדות. לא כדי להאשים – אלא כדי ללמוד ולהמשיך קדימה". לסיום, הבהירה: "הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל אם זה מה שקרה – אני שמחה שזה היה הרצי. גם אם נישא את הכאב הזה כל חיינו, נישא אותו עם אחריות ועם רצון לתקן. זה מה שנרצה לעשות בעתיד".
תומר ועילי הכירו בסוף שנת 2018. "זה היה בקורס קצינים. עילי היה צוער, אני מפקדת בגדוד אחר", היא מספרת. "היה איזה ביקור של משלחת, והייתי צריכה צוערים שידברו באנגלית. עילי היה אחד מהם. אחר כך חבר משותף עשה בינינו את השידוך. התחתנו ב־9 ביוני 2022. היינו חמש שנים יחד. בהתחלה גרנו בקיבוץ במרכז הארץ, ואחרי שהשתחררתי, בשנת 2020, עברנו לבאר שבע כי התחלתי ללמוד תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל וקיימות באוניברסת בן־גוריון. עילי נשאר בקבע, ביחידה שלו".
"בשבעה באוקטובר היינו בבית בבאר שבע. קמנו מהאזעקה, והקפיצו את עילי מהיחידה. הייתה לנו פרידה ממש קשה. בכיתי, הייתה לי תחושה לא טובה. עילי יצא מהבית, הקפיץ את החיילים שלו, ואז התקשר לאמא שלי ולאמא שלו וביקש מהן שישמרו עליי. עילי יצא עם הצוות שלו, 'צוות זיסר', ועם עוד כמה מפקדים וחיילים מהיחידה לכיוון העוטף. הם הגיעו לכפר עזה, ושם נלחמו".
התרעות פיקוד העורף