המציאות התמוטטה
ירימי מראה לי מכתבים ושירים שכתבה בילדותה על יום הפינוי הקשה. “בהתחלה לא הבנתי שאנחנו עוזבים", היא משחזרת. “כשהגיע הרגע להיכנס לרכב ולצאת מהמושב, הסתכלתי סביב וניסיתי לחרות במוחי כל פרט מהמראה הזה, כי ידעתי שזה משהו שאסור לי לשכוח לעולם. שער המושב נסגר מאחורינו וידעתי שמפה אין דרך חזרה הביתה".
ירימי ובני משפחתה עברו להתגורר תחילה ביישוב ניצן שבחולות ניצנים ובהמשך, ועד היום, במושב באר גנים שהוקם עבור המפונים מגוש קטיף צפונית לאשקלון. “חוץ מהבית של הוריי אני לא מרגישה שיש מקום שאני יכולה לקרוא לו ‘בית’", היא מודה.
“אין לי עבר להראות לילדים שיהיו לי בע"ה. כל השורשים נעקרו". היא אומרת ומדגישה, "אם זה היה תלוי בי – אתמול הייתי חוזרת לבית שבו גדלתי ונשארת שם לנצח. אני מתה לחזור לתחושה של החול החם, ללכת יחפה כמו פעם".
"היינו קהילה מגובשת וחמה, דלתות הבתים תמיד היו פתוחות והחיים היו פשוטים וחופשיים. היינו בגן עדן. היום הכל סגור, נעול ומפוחד. ברגע שיצאנו מגוש קטיף, היה למחבלים את כל המרחב – לחפור, לבנות מנהרות, לשגר טילים", היא נזכרת.
אלא שזו לא הייתה רק אידיליה. “אל האווירה הפשוטה נכנסו פצמ"רים, ירי צלפים והסעות ממוגנות לבית הספר", כהן מתאר. “הסתגלנו. ההורים שלי, שניהם מחנכים, המשיכו בשגרה, בעשייה. הם לימדו אותנו אמונה וביטחון גם כשהמציאות התחילה להיסדק. בסוף אתה חי, מגדל ילדים במרחב מאתגר, ואתה מסתגל. ההסתגלות היא גם ברמה הרוחנית".
את יום הפינוי כהן זוכר, כמובן, היטב: “מגיעה מחלקה של חיילים ואומרת לנו ‘או שנעזור לכם לארוז, או שתתפנו בכוח’. אני זוכר את אמא שלי, שהייתה בהיריון עם אחי הקטן וגידלה עוד חמישה ילדים, יושבת על הדשא של הבית, מתוסכלת וחסרת אונים. המציאות התמוטטה לה מול הפנים. אבא שלי היה יותר פרקטי, הוא התחיל להגיד לחיילים באיזה ארגז לארוז כל דבר".
הייתי בן 17, חווה את המאבק הכוחני הזה עם המון חששות ופחדים שזרעו בציבור שלנו. כבני נוער בתקופה ההיא יצאנו למאבק. המאבק היה אמוני. דבקנו בערכים שלנו. לא תכננו אלימות, למרות שהכפישו את השם שלנו", הוא מסביר.
הוא מתאר, "דפקנו על דלתות של אנשים, ניסינו לדבר על ליבם ולהסביר מדוע הם צריכים להתנגד לתוכנית ההתנתקות. תלינו שלטים בכל מקום ויצאנו להביע את הפחד הגדול שלנו. בסוף זה לא עזר והבית שלנו נחרב. גורשנו ממנו. האמון במערכת נפגע".
משפחתו, ומשפחות מפונות נוספות, הועברו לאכסניה בירושלים. “לראות את כל המשפחות השבורות הייתה חוויה שלא אשכח", הוא מספר. “אנשי חינוך, חקלאים, אנשי עבודה ועמל, שכל החיים שלהם התפרקו מול העיניים".
הוא ממשיך, "אחרי האכסניה בירושלים עברנו להתגורר בקרווילות בעין צורים ואחרי תשע שנים עברנו לבני דקלים (יישוב שהקימו מפוני נווה דקלים בחבל לכיש – ד"פ). היום, בכל פעם שאני נכנס לעזה כלוחם במילואים, אני חושב על אותם אנשים מיישובי העוטף שעמדו אז עם שלטים ‘די לכיבוש’. הם תמכו בגירוש שלי, והיום כולנו משלמים את המחיר הנורא של זה, בייחוד אחרי 7 באוקטובר. אם תשאל אותי אם הייתי חוזר היום הביתה? ברור! אני חולם על זה כל יום".
גם אצלה נחרת הפינוי כמכה קשה. “ההורים שלי היו בשיפוץ הבית, בנו קומה שנייה, והכל נראה טוב עד הרגע האחרון", היא נזכרת. “עשרה ימים לפני הגירוש ההורים שלחו אותנו לדודים בירושלים, כי הם רצו לרכך לנו את המכה ורצו לשמר אצלנו זיכרונות טובים, שלא נחווה את החוויה הקשה הזו. הפינוי היה עם אפס אלימות, אבל מאוד כואב. החיילים נכנסו, התחבקו עם ההורים שלי, בכו איתם. אבא שלי סיפר להם על הבית, וזה היה עצוב ומעציב. אני זוכרת את ההורים שלי, אבל גם את עצמי, בת 6 וחצי, שלא ממש הבינה מה קורה".
"אני מניחה שאם לא היינו מגורשים מהבתים שלנו, המצב הביטחוני במדינה היה אחר לגמרי כי הטריטוריה שלנו הייתה מסומנת. זו הייתה טראומה עבורי. אני זוכרת שכשהייתי בת 12, ביום השנה לגירוש מגוש קטיף, בבית הספר היה אירוע אחר, נאום של רבנית, ולא הבנתי למה המנהלת בחרה להביא ביום הזה הרצאה שלא קשורה לנושא. אני זוכרת שבכיתי וצעקתי במהלך ההרצאה. עד היום אני מרגישה שכל נושא הגירוש לא זוכה למספיק תהודה בציבור, ואני מפחדת שהדורות שגדלים מאז לא ידעו בכלל על האירוע שבו גורשנו מבתינו", היא מספרת.
לדבריה, היא גרה כיום באשקלון, בשכירות, בתקווה לרכוש בעתיד בית בניסנית: “אני עוד מקווה לחזור לגור באזור שבו גדלתי. אני לגמרי מאמינה שבבוא היום ארוץ לניסנית ואקים את הבית שלי מעפר. ניישב את הכל מאפס – והפעם לא נעזוב".
תקווה לחזור הביתה
“וגם ידענו שהמצב הביטחוני יחמיר, הבנו שרקטות על אשקלון ושדרות הן סימן למה שעתיד לקרות. כשגרנו בגוש קטיף היינו המגן האנושי, עצרנו את הרוע הזה מלגדול, אבל אף אחד לא שיער את האלימות והאכזריות שהגיעו ב־7 באוקטובר".
את העובדה שאין לה זיכרונות רבים מיום הפינוי מסבירה כהני ב"הדחקה פנימית. מדי פעם מגיעים לי הבזקים מאותם רגעים קשים. זכורים לי הרבה עצב ושיברון לב. הגירוש היה סטירה בפנים, במיוחד כשזה בא מאריאל שרון, אדם שאנשי ימין שגרו בגוש קטיף בחרו בו. זה היה שבר מאוד גדול".
אחרי הפינוי נדדה משפחתה בין מקומות מגורים זמניים. “היינו בבית הארחה בחספין ברמת הגולן, אחר כך גרנו באוהלים בתל אביב כמחאה, ואז שהינו במלון בירושלים כמעט שנה", היא מספרת. "בהמשך עברנו לקיבוץ עין צורים וכעבור כמה שנים עברנו לנצר חזני (יישוב בשפלה שהוקם ב־2010 עבור מפוני נצר חזני מגוש קטיף – ד"פ), שם אני מתגוררת עד היום".
גם היא מייחלת לחזור לגוש קטיף. “זו לא רק תקווה לחזור הביתה, אלא שאיפה לבנות ביטחון אמיתי באזור", כהני מסבירה. “הצבא לבדו לא מספיק כדי להגן על האזור, וההתיישבות היא הביטחון האמיתי שלנו. כשאנחנו מאוחדים אין חזקים מאיתנו".
"בתקופה שבה החלו לדבר על זה שההתיישבות היא מכשול לשלום, ניסינו להיאבק בכל דרך יפה כדי להדגיש את החשיבות של ההתיישבות: שוחחנו עם אנשים, תלינו שלטים ועשינו הפגנות שקטות. כשתלינו בבאר שבע ובאשדוד שלטים עם הכיתוב ‘היכונו לביאת הקסאם’, זלזלו וצחקו עלינו", הוא מסביר.
"אני זוכר גם שב־2003 אריק שרון ביקר אצלנו ואמר: ‘אם יציעו לכם כסף תמורת הבתים – תסרבו!’. שנה וחצי אחרי זה הוא התהפך. אני זוכר שורות שלמות של חיילים לבושים בשחור, עם דגלי ישראל על כל הגוף, מגרשים אותנו. זה היה אירוע מאוד מצלק", הוא מתאר, "אותם חיילים שאירחנו בבתינו, שצחקנו איתם ושהיינו מתנדבים לפנק אותם בעוגות במוצבים, עקרו אותי מהבית שלי".
"מי שהיה אח שלי הפך פתאום לאויב שלי. זו הייתה הבנה מאוד קשה ולקח לי כמה שנים לחזור ולהאמין בצה"ל, ובכלל להחליט שאני רוצה להתגייס. מבחינתי, קיבלתי סכין בלב מצה"ל. לקחו את המדים והשחיתו אותם. הפכו את צה"ל לגוף פוליטי אלים. אני וחבריי חטפנו מכות מכוחות הביטחון לעומת אפס אלימות מצידנו. מקרי האלימות שעליהם דובר כלפי כוחות הביטחון באו מאנשים שבאו מחוץ למושב", הוא מספר.
על הכעס על הצבא הוא מרחיב, "בשלב מסוים גם כעסתי על אבא שלי שהמשיך להתגייס למילואים ונלחם במלחמת לבנון השנייה, למרות כל מה שצה"ל עולל לנו. אבא תמיד אמר שהמולדת והמדינה הן קודש הקודשים וערך עליון. לקח לי הרבה שנים להבין זאת. גם אני הייתי לוחם ונפצעתי ב’צוק איתן’ כי הרגשתי את המחויבות למדינה שלנו".
התרעות פיקוד העורף