תוכנית שקמה, שמלווה מיזמים חברתיים המנציחים עבור בני משפחות שכולות את יקיריהן שנפלו, הוקמה בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת על ידי "הכוורת" – המרכז ליזמות וחדשנות חברתית של ישראל, פדרציית ניו יורק, קרנות הביטוח הלאומי וארגון הג'וינט.
במקצועיות וברגישות
"אנחנו מאמינים שיזמות היא כוח מרפא", מסבירה ירון. "לתוכנית מגיעות משפחות שכולות שלא חלמו ולא נולדו להיות יזמיות. אחרי שחוו אסון כה נורא, היה להן רצון לשמור על הזיכרון של יקיריהן והן התחילו לחשוב על רעיון. חלק מהמשפחות מגיעות עם רעיון מאוד בוסרי שדורש פיצוח ופיתוח כדי להפוך אותו למיזם, תהליך שאנחנו מכירים מעולם היזמות".
"יש משפחות שמגיעות עם רעיון מובנה, ואפילו כאלה שכבר ממש חשבו איך אפשר לבצע אותו. לפעמים מגיעות משפחות עם מיזם שכבר פועל, אך לא ממצה את הפוטנציאל שלו. פעמים רבות צריך ללמד איך לבנות מודל בר קיימא שיש לו בסיס כלכלי איתן", היא מתארת.
ירון מוסיפה שלמשפחות קשה מאוד להפוך את השכול, האובדן והמשבר לכוח מניע: "אנשים צריכים למצוא את הכוחות לקום בבוקר אחרי שאיבדו את הילדים או את בני הזוג, לחזור לתפקוד ולבחור גם בשיקום החברה. זה הדבר הכי קשה, לבחור בשיקום ולעשות את זה למען החברה, ולא רק למען הבית הפרטי שלך".
אחד הדברים שבדקנו לפני הקבלה לתוכנית הוא שיש לאנשים החוסן להכיל ולעבור את התהליך", היא מציינת. "חלקם שמעו מה נדרש ואמרו שזה לא השלב שהם נמצאים בו עדיין. אנחנו מסייעים למשפחות המגיעות לתוכנית להביא ערך לחברה הישראלית, לשקם אותה ולנטוע את האמונה והתקווה שאפשר להשתקם מהאסון שעברנו. הם באו עם האמונה ועם הכוחות העל־אנושיים, ואנחנו מסייעים להם לפלס את דרכם בעולם היזמות החברתית, כי זה הדנ"א שלנו".
המיזמים גם זוכים במענקים כספיים, "אבל כדי שיקבלו את המענקים הם צריכים להגיש תוכנית אסטרטגית וממש לפתוח ישות משפטית, כלומר, עמותה, או עסק", היא מסבירה. "מתוך 18 המיזמים שהיו בתוכנית, אנחנו מניחים ששניים עדיין לא בשלים לקבל מענק. אחרים פועלים ממש יפה בשלבים שונים של המיזם וחלקם אפילו עשו כבר שותפויות, מה שמבטיח הטמעה של המיזמים בתוך ארגונים חברתיים, שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות".
ירון מספרת שהתוכנית לוותה על ידי עובדת סוציאלית קלינית, שמתמחה בשכול. "ידענו שזה יהיה מאוד רגיש", היא מסבירה. "אנחנו מאמינים שיזמות יכולה להיות אבן דרך בתהליך השיקום. ברגע שאדם רוצה לעשות למען החברה, יש לו בשביל מה לקום. הלכנו על חבל דק בין הרצון והשאיפה שלנו לתת להם את כל הערך המקצועי ובין הקושי שלנו לראות את הכאב המתמשך שלהם".
"הכאב הוא פה להישאר. זה היה מאוד מורכב עבורנו. בטקס הסיום הם אמרו לנו שמצד אחד לא ויתרנו להם, ומצד שני כל הדרישות מהם נעשו בצורה אמפתית ורגישה. זו בעצם הייתה השאיפה שלנו: להפוך אותם להכי אפקטיביים ומשפיעים בחברה, ובו בזמן לתת מקום לכאב ולשכול", היא מסבירה.
הובלה בדרך הנכונה
אמי אביב הייתה, כאמור, ממשתתפי המחזור הראשון בתוכנית. "המרכז הימי בקריית ים שבו עידו עבד היה עד כה מעין קרוואנים מאולתרים", היא מספרת. "רציתי להעביר את זה למבנה מסודר, מבנה קבע, שיהיה מרכז קהילתי לחינוך ולספורט ימי על שמו של עידו. פניתי לראש העיר, דוד אבן צור, והוא נענה.
שלשום כבר תלו שם שלט: 'כאן ייבנה'. התחלתי עם הרעיון הזה ב'כוורת', והם נתנו לי את כל הרוח הגבית שאיתה בעצם ניגשתי לראש העיר. במהלך הפעילות שלי בתוכנית הבנתי שהמבנה כבר מתקדם, ועברתי לשלב הבא".
ב"שקמה", אביב מספרת, היא קיבלה כלים רבים: "חיכיתי למפגשים בימי רביעי. הייתי קוראת לזה 'יום רביעי הגדול'. שמענו הרצאות, נוצר קשר עם הורים שכולים נוספים, קשר עם עמותות. הקשיבו לנו, דייקו אותנו. 'לב הים של עידו' נולד ב'שקמה'. זו לא רק הנצחה של עידו, אלא המשך דרכו. זה להשאיר פה את כל הטוב שהוא עשה בעולם".
"לעידו היה משפט: 'תנו חיוך, הכל יסתדר'. הוא היה ילד עם חיוך ענק. תמיד הכל היה אצלו בחיובי. בעזרת 'הכוורת' אני פשוט ממשיכה את עידו, וזה מאוד מרגש אותנו", היא מוסיפה.
"פרויקט שקמה עשה לי קודם כל סדר בתהליכי העבודה, בתהליך קבלת ההחלטות. הוא נתן לי כלים, איך לגשת לפילנתרופיה, לגיוס כספים, איך בכלל להציג את הפרויקט שלי מול אנשים ולשווק אותו. הפרויקט הזה דייק אותי מאוד. אני מרגישה שקיבלתי מתנה. ביום רביעי הבא יגיעו 45 חניכים וחניכות לשנה ב' במכינה. זה מאוד מרגש אותי", היא מסכמת.
התרעות פיקוד העורף