גפרית, בת 90, תושבת תל אביב, נולדה בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין. במהלך מלחמת העולם השנייה היא עברה ממסתור למסתור. אביה נרצח, וכמוהו בני משפחתה המורחבת. את תקופת השואה שרדה עם אמה, והיא מכנה את עצמה "מנצחת השואה".
"נושא החטופים בוער בעצמותיי כי אני מבינה את הגורל של המשפחות האלה", הסבירה גפרית. "זאת שואה שנייה שקרתה בישראל. במדינה שלי נחטפו אנשים על לא עוול בכפם, ומי יכול להבין את האובדן? אני רואה את התמונות של החטופים שמגיעות, רואה את כאב המשפחות, את הצער, את הקיבוצים שנשרפו. למה ומדוע? במדינה שלי זה קרה. יש לי כתובת, כנסת ישראל, לכן הגעתי לשם".
לעורר את המצפון
פירסט: "המסר שלי היה, אל תתעסקו בדברים נוספים, ושראש הממשלה יגיד רק שתי מילים - 'הפסקנו להילחם'. ואז ישחררו את החטופים ונתחיל לטפל בבעיות הקיימות באזורנו".
בושה, תסכול, דאגה
התחושות של שורדי השואה שביקרו בכנסת לנוכח סרטוני החטופים הן קשות מאוד. "אני מרגישה רע מאוד, לא ישנה בלילות", הודתה גפרית. "זה רודף אותי, מחזיר אותי למקומות מאוד קשים, עושה לי דה ז'ה וו קשה מאוד, אישי ולאומי. גם אני הייתי בבור, עברתי הפגזות קשות. שוב זה עולה לי ועולה לי, ואז אני אומרת לעצמי, את בתל אביב, בבית שלך, תירגעי - ואני לא רגועה. הלב כואב, אבל זה הדרייב שלי, להציל אותם. זה הביא אותי לכנסת, כדי להציל ולא לשתוק. בשואה ידעו ושתקו, ואני אומרת שאסור לשתוק, צריך לזעוק. מאז שבעה באוקטובר עצוב לי. עננה שחורה מעל ראשי מרחפת. אני מרגישה שהמדינה הפקירה אותנו".
"כשאני רואה תמונות של החטופים, אני מרגיש בושה", אמר פירסט, שעבר בארבעה מחנות במשך שלוש שנים, ביניהם בוכנוולד ואושוויץ, וגם צעד בצעדת המוות. את רוב משפחתו המורחבת הוא איבד. אביו, אמו ואחיו שרדו, כל אחד במחנה אחר. "איך ייתכן שתמונות כאלה מופיעות במדינת ישראל בשנת 2025, 80 שנה אחרי השחרור?", הוא שאל.
שחם: "שבעה באוקטובר השפיע עליי מאוד קשה. האסון הזה שקרה לנו, עם כל כך הרבה הרוגים ונרצחים. אבל אני חושב שלא צריך לעשות השוואות עם השואה כי זה משהו אחר לגמרי. כיום אנחנו עם מדינה, ממשלה, צבא, שהיו צריכים לשמור עלינו. בשואה היינו בלי שום דבר ושישה מיליון יהודים פשוט הושמדו. לכן אני גם מצפה מהממשלה שדבר ראשון ינסו להציל את החיים".
פירסט: "אני חושב שלמושג שואה קצת נעשתה זילות. באושוויץ ביום אחד המיתו אלפי אנשים. זאת הייתה תעשיית מוות. לכן ההשוואה של מה שקרה בשבעה באוקטובר לשואה לא כל כך מתאימה, למרות שאני מבין שעבור כל משפחה שכולה, כל ילד וכל הורה שנרצחים זו שואה. כל אדם יכול להרגיש שזו שואה, כי הסבל והמראות מאוד דומים למה שהיה בשואה".
שורדי השואה, המעידים מניסיונם כי יצר החיים נמצא מעל לכול, מקווים שגם החטופים נאחזים בתקווה. "במהלך המלחמה חשבתי כל רגע אולי המלחמה תסתיים, אולי הגרמנים יפסידו. זה טבע האדם, לרצות לחיות ולקוות לטוב עד כמה שאפשר", אמרה גפרית. "אני ממש מקווה שגם החטופים מצליחים לשמור על זיק של תקווה. עד שלא נחזיר אותם הביתה, בלי שום חשבונות, העם שלנו יהיה מפולג ולא נוכל לשקם את הנשמות שלנו".
"לראות את החטופים ולשמוע מה שעברו אלה ששוחררו זה נורא", המשיך שחם. "לי לא הייתה תקווה כשהייתי באושוויץ. לא ידעתי שהרוסים נלחמים, לא הייתה שום אינפורמציה במחנה. מה שהיה אכפת לי באותם הימים זה לחפש איזו פת לחם. אדם שנמצא בחיים, מנסה להילחם. אני בטוח שהחטופים עושים כל דבר אפשרי כדי לשרוד. כשאני רואה את משפחות החטופים, אני מרגיש הזדהות איתן. אני כל כך מלא הערכה על כך שהם יוצאים ערב-ערב לחוצות ומנסים להשפיע כמה שרק אפשר על הממשלה כדי שיצילו את היקירים שלהם. הממשלה חייבת קודם כל להציל אותם. מלחמות, יש זמן לעשות. אני מאוד מקווה שבקרוב נוכל לראות אותם בבית, לחבק את 20 החיים ולהביא לקבורה את כל האחרים".
התרעות פיקוד העורף