המרינה באשקלון היא לכאורה, מתכון בטוח להצלחה. חנויות יפות, מסעדות מגוונות, ונוף ים עוצר נשימה – לדעתי, מהיפים בישראל. על פניו, מקום שיש בו הכול. אבל הבוקר, כשצעדתי ברחבי המרינה, גיליתי שמשהו חסר: אנשים. החניון כמעט ריק, הרחבה המרכזית שוממת, והאווירה, למרות הפוטנציאל העצום, מרגישה דוממת. מה עובר על המרינה באשקלון, ולמה הפנינה הזו לא מצליחה למשוך מבלים כפי שציפינו?
המרינה באשקלון ממוקמת באזור גיאוגרפי רגיש. קרבתה לרצועת עזה, שכנתה הדרומית, היא גורם שמשפיע על התפיסה הציבורית, גם אם המצב הביטחוני כבר אינו הסיבה המרכזית להיעדר המבקרים. שנתיים לאחר תחילת המלחמה, נראה שהציבור התרגל במידה מסוימת לחיים בצל המתיחות. עם זאת, המיקום על קו החוף כנראה מביא עמו אתגרים נוספים: מזג האוויר. בקיץ, החום הכבד והלחות הופכים את השהייה בחוץ לבלתי נסבלת לעיתים, והרוחות החזקות מהים בחורף - עלולות להפוך טיול נעים לחוויה פחות מזמינה.
אך האם זה כל הסיפור? האם מזג האוויר והמיקום הם הסיבות היחידות לשקט הלא אופייני במרינה? שיחות עם מקומיים ועם בעלי עסקים חושפות תמונה מורכבת יותר.
אלון כהן, צעיר תושב העיר שפגשתי במקרה במרינה, שיתף אותי בתחושותיו: "תשמע, אין לי מושג איך העסקים מחזיקים פה. זה קרוב לעזה, מזג האוויר מבאס, והמקום פשוט לא מושך מספיק אנשים. זו הפנינה של אשקלון, אבל עצוב לראות אותה ככה. אני ממש מקווה שהעירייה עוזרת לעסקים פה, כי יש פוטנציאל מטורף"
אלון מוסיף; ״אירועים קבועים כמו פסטיבלים, הופעות חיות או ירידים יכולים למשוך קהל. שיפור התשתיות, כמו הצללות נוספות עשוי להפוך את החוויה לנעימה יותר גם בימים חמים״.
גם בעל חנות במרינה, שבחר להישאר אנונימי, שיתף בתחושות דומות: "הפרנסה מאת ה', אבל כן היה נחמד לראות פה יותר אנשים גם ביום, ולא רק בלילה. בסך הכול לא חסר פה כלום – יש מסעדות, חנויות, נוף מדהים. רק חבל שאנשים לא מגיעים"
המרינה באשקלון היא דוגמה קלאסית למקום שיש בו את כל המרכיבים להצלחה, אך משהו בתמהיל לא עובד כראוי. האם זה היעדר פעילויות ואירועים שימשכו קהל? או שמא התחזוקה והשיווק של המקום לא מספיק אפקטיביים? ייתכן שהשילוב של כל אלה, יחד עם האתגרים הגיאוגרפיים ומזג האוויר, יוצר תחושה של מרחב שקשה "למכור" לקהל הרחב.
התרעות פיקוד העורף