שיראל פופקין סגרה בדיוק 100 ימי מילואים כשהטלפון שלה צלצל. הוא בישר בשורה שפופקין לא דמיינה שתקבל: אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית יוענק לה ב־4 בספטמבר בבית הנשיא יצחק הרצוג. “זה קרה כשעוד הייתי עמוק בתוך שבוע העיבוד של החוויות שלי מהמילואים", היא מודה.
קשים יותר מחוויות המילואים הם הזיכרונות של פופקין בת ה־24 מקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. “בראש אני כל הזמן מריצה את הזיכרונות האלה", היא מספרת. באותו יום היא מצאה את עצמה בלב הזירה הקשה ביותר, מטפלת כפרמדיקית מתנדבת בפצועים ומנסה להציל חיים, כשמסביבה גיהינום. "לא חשבתי על עצמי בכלל", היא אומרת, “רק על מי שצריך אותי עכשיו".
פופקין היא תושבת קדומים שבשומרון, סטודנטית לניהול מערכות בריאות ששואפת להתקדם ללימודי רפואה. היא עובדת בחברת שח"ל ומתנדבת כפרמדיקית בארגון "איחוד הצלה" מאז 2020. התקופה שלפני 7 באוקטובר עברה עליה בנעימים.
“תקופה טובה, שילוב של עבודה ולימודים", היא מתארת. "בימי החגים שלפני המלחמה ביליתי הרבה עם המשפחה ועם החברות שלי. יומיים לפני שמחת תורה נפגשתי עם חברות קרובות, בהן עמית מן, שהכרתי בקורס פרמדיקים ב־2018 ומאז נעשינו בלתי נפרדות. תכננתי להעביר את החג אצל עמית בבארי, אבל בסוף החלטנו לדחות את זה בשבוע".
באופן מסתורי היא התעוררה בעצמה בבוקר השבת השחורה בשעה 6:30. “אני שומרת שבתות וחגים, ובשעה 6 שמעתי את אבא שלי מתארגן לתפילת החג, אז התעוררתי חצי שעה אחרי כן. לא היו אצלנו אזעקות, אבל הייתה לי תחושה שמשהו קורה בעולם, אז החלטתי לבדוק מה קורה". פופקין נכנסה לטלגרם, שם היא נוהגת לעקוב אחר החדשות, והבינה שמחבלים חדרו לעוטף עזה. “התחלתי לכתוב לכל החברות שלי, כולל עמית, לוודא שהכל בסדר אצלן".
מן, חברת קיבוץ בארי והפרמדיקית שלו, הייתה באותו זמן במרפאת השיניים של הקיבוץ והחלה לקבל פצועים מהתקפת המחבלים. “עמית כתבה לנו בקבוצת הוואטסאפ שהגיעה ילדה למרפאה וסיפרה לה שאבא שלה נחטף לעזה. היא הזהירה אותנו לא לצאת מהבית ודיווחה על הרוגים רבים בקיבוץ, יריות בכל מקום ומחבלים – עד שהפסיקה לענות. מאוחר יותר הבנתי שבשלב זה היא כבר נרצחה".
פופקין החליטה לארגן אמבולנס מטעם "איחוד הצלה" עם נהג שנמצא בכיתת הכוננות בקדומים, ולנסוע לדרום. “בהתחלה לא שחררו אותנו כי היה חשש לחדירת מחבלים לאיו"ש, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא מסוגלת לחכות יותר להוראה מלמעלה, ויצאנו שנינו, הנהג ואני, במטרה להגיע לבארי ולעזור לעמית".
אבל הדרך הייתה בלתי אפשרית כמעט באותו זמן. “לא נתנו לנו מיד להגיע לבארי", היא משחזרת. “אמרו לנו לפנות לצומת חלץ על כביש 232, שם הורידו טונות של ציוד רפואי. הצטיידנו בכל מה שצריך – חבישה, תרופות, מיגון – והתקדמנו לצומת שובה. שם הקמנו עם עוד פרמדיקים שהגיעו נקודה לריכוז פצועים, והתחלנו לטפל בהם. כששיירת צבא יצאה לכיוון בארי, הצטרפנו אליה".
כשפופקין והנהג התקדמו לעבר בארי, נחשפו לעיניהם מראות ההרס. “ראינו לאורך כל הדרך רכבים שרופים, גופות זרוקות על הכביש, מדורות מסביב. כאילו מלחמה בסרט הוליוודי". הם הגיעו לקיבוץ וניסו לברר היכן נמצאת המרפאה, אבל בכאוס ששרר שם התקשו לקבל תשובה. לבסוף הם פגשו ניצולה אחת, היחידה ששרדה מהמרפאה, והיא סיפרה להם שעמית מן נרצחה. “ראיתי מסך שחור מול העיניים לשנייה וחצי, ואז המוח התאפס", פופקין מתארת. “הבנתי שאני חייבת להתעשת ולטפל בפצועים".
בבית חולים שדה מאולתר שהוקם בבארי היא טיפלה ביותר מ־100 פצועים במשך שלושה ימים רצופים, ללא שינה. “עם כמות אדרנלין כזו, מי צריך שינה?", היא שואלת ועונה. “טיפלתי בחיילים, באזרחים, בכל מי ששרד".
מאיו"ש לעזה
ביום שני, לאחר טיפול בפצוע האחרון בשטח, היא עזבה את בארי. “חזרתי הביתה והרגשתי שאני מתחרפנת, ירידת מתח כזו, לא הצלחתי להיות בבית", היא משתפת. “טיילתי כל הזמן בין חברים ונדדתי ממקום למקום, מדרום ועד צפון. חיפשתי לעשות משהו עם עצמי, אז עזרתי בכל מיני חמ"לים של סיוע לחיילים, אספתי תרומות לגדודים שונים, אבל הרגשתי שזה לא מספיק".
בנובמבר 2023 החליטה פופקין, שלא שירתה בצה"ל אלא עשתה שירות לאומי, להתנדב לשירות מילואים. “זה לא היה קל כי זה היה כרוך בהמון בירוקרטיה, אבל בסוף השגתי את האישור. מאז אני משרתת כמטפלת בכירה (פרמדיקית), משובצת בגדוד חי"ר במילואים. סיימתי לאחרונה שירות מילואים ביהודה ושומרון, ובספטמבר אני מגויסת שוב, ונכנסת לעזה. הרגשתי שאני חייבת לתרום מהידע ומהניסיון שלי כדי להציל את חיי הלוחמים הגיבורים שלנו".
“לעם שלנו יש יכולת מיוחדת להתאחד בצורה מדהימה בזמן אסונות, אבל הייתי רוצה שנלמד לממש את אותה אחדות גם בימי שגרה. אם נצליח לעשות זאת, אולי נוכל למנוע את האסון הבא. אולי נוכל ליצור חברה מחוברת שמחזקת את עצמה גם בלי מלחמה או אסון. זו התקווה שלי, שנתאחד לא רק כשחושבים שאי אפשר אחרת, אלא גם כשיש לנו הזדמנות לבחור בטוב, ביחד".