המטרה היא הפניית זרקור לילדים של המילואימניקים, שעד כה נותרו “שקופים", לטענתה. “אנחנו חייבים להם", ארליך מסבירה. “המילואימניקים מגינים עלינו, והילדים שלהם משלמים את המחיר".
לא רואים את הילדים
היוזמה של ארליך קיבלה חיבוק חם מהמועצה המקומית אפרת, שם התגוררה המשפחה עד לאחרונה. מאז התרחבה הפעילות: ליווי ותמיכה רגשית לילדי מילואימניקים ולהורים, תוכניות בבתי ספר וחיבור קהילות למען המשפחות: “הרעיון היה לראות אותם, לשמוע אותם, להכיר במצוקה שלהם. הרבה ילדים פשוט נשארים בלי מילים. ראיתי לא מעט מקרים של רגרסיות: ילדים שחזרו להרטיב, ילדים שהפסיקו לדבר. הם לא יודעים איך לתמלל את הגעגוע ואת החרדה, ולכן אנחנו צריכים להיות שם בשבילם".
האתגרים, מספרת ארליך, נוגעים בליבה של המשפחה. “בת ה־3 שלי הסתובבה בבית חודשים ארוכים ובכתה ‘אבא, אבא' כשהוא היה בעזה בלי קליטה. זה היה שיברון לב. התינוק שלי התחיל פשוט לחפש את אבא בכל הבית. והבת הגדולה עלתה לכיתה א', עשתה את הצעד החשוב הזה, בצל המלחמה, כשאבא, דמות כל כך מעורבת בחייה, לא היה שם ביום הראשון ללימודים. זה טירוף. בשנתיים האחרונות הוא כמעט לא היה בבית, וזה מאוד קשה לילדים".
"הפתרון מתחיל בעיניי מהדבר הפשוט ביותר – להכיר במציאות הזו, ליצור קבוצות שיתוף בבית הספר, לתת לילדים מרחב שבו רואים אותם. זה לא דורש משאבים עצומים, אלא תשומת לב ורגישות. כי בסוף, הילדים האלה לא מסכנים – הם גיבורים. אנחנו פשוט צריכים לזכור את זה, ולהתייחס אליהם כאל כאלה".
לילדים ההתמודדות קשה במיוחד, ובתוך השגרה הרגישה הזאת צריכים להשתלב הלימודים. גם לה יש ביקורת על מערכת החינוך בנושא הטיפול בילדים. “בבתי הספר מקשיבים, אבל זה תמיד תלוי בכך שאני פונה".
"אין תוכנית מסודרת, אין מערך שמבין את הצרכים של הילדים האלה", היא מסבירה. “הכל אישי – אם יש לי יחסים טובים עם המחנכת או עם המנהלת, אולי נקבל יחס מיוחד. אבל זה לא מובנה במערכת. אין יועץ שמוקדש לילדי מילואימניקים, אין סדנאות, אין ליווי רגשי ייחודי. בסוף נשאר להורים להתמודד לבד".
הדרישות שלה מהמערכת אינן רבות. “מספיק מפגש שבועי קטן, סדנה או שיחה שמאפשרים לילדים לדבר את מה שהם מרגישים. זה יכול לעשות פלאים", היא טוענת. “אבל כשאין מענה כזה, הילד חוזר עם הכל בפנים, וזה גולש גם לחיים החברתיים וגם לקשרים בבית. הילדים האלה חיים במציאות של חרדה מתמשכת, וזה לא משהו שהולך להיעלם מעצמו. הם צריכים מבוגרים שיראו אותם, יכירו במצוקה שלהם וייתנו להם כלים להתמודד. בינתיים זה לא קורה, וחבל".
הבית כמעט התפרק
הבעייתיות, לדבריה, ניכרה במיוחד בתחילת שנת הלימודים. “אנשים מהצד חושבים שהקושי הוא רק תפעולי – להסיע לחוגים, לקחת ולהחזיר – אבל זה בכלל לא העיקר", היא אומרת.
“הילדים מתמודדים עם פן רגשי קשה הרבה יותר. הם רואים שאבות של חברים שלהם לוקחים אותם לבית הספר או לחוג, ואז שואלים את עצמם: ‘למה דווקא אצלנו אבא לא נוכח? למה אבא שלי שוב ושוב נעלם, ואבות אחרים תמיד שם?'. והם לא יודעים אם זה לחודש, או לחצי שנה, וכל יום הוא פרידה מחודשת".
יוחנני־נפתלי היא מורה לחינוך מיוחד, והניסיון המקצועי מאפשר לה להתייחס למציאות בשני הכובעים – ההורי והמורי. “בבית הספר שבו אני מלמדת יש רשימות מסודרות של הורים מגויסים, וכל ילד מקבל תשומת לב", היא אומרת. "אבל בבית הספר של הילדים שלי זה לא קורה. רק כשאני פונה ביוזמתי ומבקשת, יש תגובה – שיחה עם יועצת, או קצת תשומת לב מהמורה. זה לא חלק מהמערכת. אפילו כשהם שלחו ברכות או חבילות לגדוד של בעלי, זה היה ביוזמה פרטית שלי, לא של בית הספר".
המסר שלה ברור: “צריך עיניים הרבה יותר רגישות לילדים האלה. ילד שמתלונן כל הזמן על כאבי בטן, ילד שנראה עצוב או חולמני – לפעמים זה לא סתם. אלה ילדים שחיים בתחושה שבכל רגע אבא שלהם עלול למות. הם אומרים את זה בקול: ‘אבא, אתה תמות? אבא, תחזור?'. שאלות שילד בכלל לא אמור להתמודד איתן. אם נעניק להם קצת יותר תשומת לב, אם ניתן להם להרגיש שהם גיבורי־על קטנים, זה יעשה את ההבדל".
על פי סקר חינוך שקיים פורום נשות המילואימניקים עם החוקרת מור קיש בחודש יולי האחרון, 49% מעובדי ההוראה טוענים שבבתי הספר שבהם הם עובדים אין מיפויים של ילדי מילואימניקים, ו־72% מההורים טוענים שאין התחשבות והתגמשות לטובת ילדי מילואימניקים.
לדבריה, הבעיה מתחילה בעניין הפשוט ביותר: חוסר ידיעה בסיסי. “רוב המורים לא יודעים מי מהתלמידים שלהם הוא ילד להורה מגויס", היא טוענת. “בלי הידיעה הזו קשה מאוד לצפות שייתנו מענה מותאם. אנחנו נושאות את הנטל בלי מרמור, מתוך אחריות, אבל מצפות לפחות שמערכת החינוך תתייצב איתנו ותעמוד מתחת לאלונקה, לצד הילדים שלנו".
טרכטינגוט מספרת על מקרה שבו ילד שסיפר למורה שהוא לא הכין שיעורים כי אביו במילואים, קיבל תשובה מדהימה: “כבר שנתיים אבא שלך במילואים – עוד לא התרגלת?".
התייחסות כזו, היא אומרת, ממחישה את הפער שבין הצורך הרגשי של הילדים ובין המענים שהם מקבלים לא אחת. “יש חוזר מנכ״ל מצוין שפורסם בתחילת המלחמה", היא ממשיכה. “על הנייר הוא מבטיח מעטפת שלמה לילדי המילואים. בפועל, על פי הסקר שפרסמנו בימים אלה, בין המסמך ובין המציאות פעורה תהום".
במציאות הזו, הפורום מציב דרישות ברורות: מינוי רפרנט ייעודי לנושא המילואים בכל מוסד חינוכי, סל זכאויות טיפולי ולימודי מותאם, וגמישות מוסדית במצבים יומיומיים. “ילד ששכח אוכל או חולצה לבנה לטקס, אסור שהמערכת תמהר לתייג או להעניש אותו", טרכטינגוט אומרת.
“צריך להבין שזה ילד שנמצא בעומס חריג. אנחנו מדברות על ילדים מגיל 3 עד גיל 18, כולם תחת אותה מערכת. הצעד הראשון חייב להיות מינוי דמות אחראית שתמפה, תלווה ותעלה את הנושא למודעות. זה הבסיס למעטפת אמיתית".
התרעות פיקוד העורף