שרעבי כדרכו היה חדור מטרה, משימתי כתמיד. אחיו אלי שוחרר משבי חמאס, צל אדם מהלך שבתוך שבועות התאבל, התחזק, כתב ספר, יצא אל העולם והצטרף אל המסע להשבת החטופים. האח השני יוסי נרצח בשבי חמאס וגופתו עדיין בעזה. אבל לשרון שרעבי אין זמן לבכות עדיין ואין פניות להתאבל. גם את החלל עליו להחזיר הביתה.
"ב־7 באוקטובר, כשהבנו עד כמה פגעה הזוועה במשפחה, הבטחתי לאמא שלי שאחזיר לה את שני הבנים. וכשיוסי נרצח, אמרתי לה שלא הצלחתי לעמוד במשימה. לא עמדתי בהבטחה לאמא, לאחיותיי, לגיסתי, לאחייניות שלי ואפילו לאלי, שגם ככה סוחב עליו רגשות אשמה".
ביום המחאה אלי היה בחו"ל, פעל וגייס בעלי השפעה לנושא החטופים. שרון, לעומתו, עבר מקבוצה לקבוצה, מדגל לדגל, משלט לשלט. "זה לא יום מחאה אלא יום עצירה", הוא מדייק את ההגדרות.
בשנה האחרונה הפך שרון לאחת הדמויות הבולטות במאבק מטה החטופים. הוא כיכב בעיקר בזירה התקשורתית, אך לאחר שאלי חזר, פעל יחד עימו גם בזירה הציבורית והבינלאומית. שרעבי נחשב לקול מתון מקרב המשפחות, כזה שלצד הכאב והנחישות מציג שילוב של סובלנות והכלה.
דווקא בתוך מטה החטופים, שסבל ממתחים פנימיים וממחלוקות על דרכי הפעולה, שרעבי הצליח לשמור על איפוק וקור רוח, ולא אחת היה הגורם המפשר והממתן שמחזיר את הדיון למסלולו. היכולת לגשר בין הקצוות סייעה לו לחבר עמדות מנוגדות מבלי לאבד מעוצמת המאבק ולהשיב את תשומת הלב אל המטרה המרכזית.
"יש במטה משפחות של ימין ומשפחות של מרכז ושמאל, אז כשהיו ביניהן פיצוצים, הביאו אותי לדבר, לפייס ולהרגיע את הרוחות", הוא אומר. "לפעמים גם יש מתח בין משפחות החטופים החיים לבין משפחות החטופים החללים. כיוון שיש לי שני אחים, גם חי וגם חלל, הביאו אותי לסייע גם שם. וככה למדתי שכדי ליצור שיח ענייני צריך ללכת על ביצים, להיזהר בכל מילה ובעיקר להתרחק מכל סממן פוליטי".
"מבחינת היכולת של המשפחות להגיע לציבור, זה לפעמים יחס של 1 ל־20. אבל המתח הוא לא רק בין החיים לחללים. כשמתחילים לדבר על עסקה חלקית, יש מיד תסיסה ורעש, וזה כל כך מובן ואנושי, כי אנחנו בעצם במשפט שלמה. מי לחיים ומי למוות. אז כל משפחה, בין אם של חטוף חי או חלל, מתחילה במרוץ להגיד למה הכי דחוף להחזיר את החטוף שלה".
"ובתוך השיח הזה יש מתחים אדירים, כי משפחות מרגישות שהחטוף שלהן הוא כביכול פחות שווה, ופחות דחוף להחזיר אותו. זה גורם לתסכול גדול. עד כדי כך שלפעמים נאלצנו לעצור את הדיון ולצאת להפסקה כדי לנשום, להירגע ולעצור מילים שאחר כך כולנו היינו מתחרטים עליהן".
"הייתי רוצה לראות בכיכר את כל גוני החברה הישראלית, אבל אני לא רואה אותם. הם לא מגיעים, כי אם התקשורת תציג דתי לאומי עם כיפה שמצטלם ליד שלט של ביבי הורג את החטופים, יגידו לו, הלכת להפגנה של שמאל. ואיך, למען השם, החטופים שלנו הפכו להיות שמאל? ונבחרי הציבור, גם ידיהם לא נקיות במיתוג הזה שנוצר לנו".
"וככה אנחנו צריכים להילחם לא רק כדי להשיב את החטופים שלנו הביתה, אלא גם מול מדיניות של אי־הכלה כלפי המשפחות. וזה נורא. כי כל המשפחות, למרות חילוקי הדעות ביניהן ומלחמות היהודים בתוך הקבוצה, הן חלק ממשפחה אחת גדולה. וכמו בכל משפחה, למרות שיש מחלוקת בין הורים לילדים, או בין אחים לאחיות, בסופו של דבר הביחד מנצח".
"אפילו כשהתחילו לדבר על לחץ צבאי ועשו סימנים של היערכות לכיבוש הרצועה, ברגע שחמאס שלח תשובה להסכם, נתניהו לא סגר את הדלת על עסקה חלקית למרות שבהתחלה הוא הדגיש שנגמרו השלבים ומעתה הוא יהיה אך ורק בעד עסקה כוללת. חילוקי הדעות שנוצרו במטה המשפחות נבעו גם מהמחלוקת בנושא הזה".
"ולכן כשאני רואה את הציפייה העצומה להשיב את החטופים בדרך של חילוץ, אני יודע שבגלל מגבלות מסוימות צה"ל לא יוכל להחזיר אותם בדרך צבאית. ואם הוא בכל זאת יחליט ללכת בדרך הזאת, התשלום יהיה כבד מאוד בחיי חיילים, והתמורה תהיה עוד ועוד הותר לפרסום. ולכן אני אומר, שלא יעשו את זה, הדרך היחידה להשיב את החטופים הביתה היא דרך מדינית. ולמרות שפוליטיקאים מסוימים רואים בזה תבוסה, אני אומר, זו לא תבוסה, זה מייצג את הערכים שלנו כעם וכיהודים".
האסטרטגיה של שרון שרעבי, עוד לפני שאלי שב הביתה, ובטח לאחר מכן, פשוטה: לפעול רק בזירות משפיעות. "אנחנו מאוד מתמקדים בזירה האמריקאית", הוא מפרט, "ובגלל שאשתו של אלי הייתה אנגלייה, גם מול הממשל הבריטי. אנחנו בקשר עם ראש הממשלה הבריטי, ובישראל אנחנו מתעסקים רק עם סביבת ראש הממשלה, ששם נמצאות הזירות המשפיעות ביותר".
"אמרתי לו, כדי ליצור אמון מול חמאס תנסה להניע את התהליך מחדש דרך השבת גופות, ואז המכניזם ייצור רצף של המשך לעסקאות. והוא אמר, זה רעיון מעניין, לא חשבתי עליו. כשאלי עוד היה בשבי, אמרתי לו, משפחת שרעבי איבדה ארבעה מבני המשפחה, ואין לנו שום כוונה להשיב לכאן את הארון החמישי. זה הדהד בו. בכל הפגישות האחרות שהיו עם שאר המשפחות הוא היה אומר לי, אנחנו לא נחזיר לך את הארון החמישי. אחיך יחזור הביתה. והוא עמד בהבטחתו".
"באחת הוועדות בכנסת הרמתי את הכיפה שלי ואמרתי לו, אחים שלי הם חברי קיבוץ בארי, ואני דתי מהשומרון, קורא את התורה, אבל הם, החילונים האלה מקיבוץ בארי, קיימו את התורה בכך ששימשו מגן אנושי לארץ ישראל. ולכן המעלה שלהם הרבה יותר גדולה משלי והמחויבות העליונה שלך צריכה להחזיר אותם. אחר כך נתווכח. והוא ישב ככה, עם היד על הסנטר, ולא אמר כלום".
"כשבן גביר אמר שהוא לקח לאסירים הביטחוניים את הפיתות, עשו לאלי ולחבריו החטופים שואת הרעבה. דיאטה נחשבת כשאדם אוכל 1,250 קלוריות ביום. אלי אכל 350 קלוריות ביום, לפעמים 500, לפעמים פיתה בגודל זית ביממה וחצי. הוא והחטופים האחרים היו אוכלים אותה גרגיר אחרי גרגיר".
מאז שאלי חזר, שרון קיבל חיזוק משמעותי למאבק. "עד שהוא השתחרר, הרגשתי שרצתי ריצת שליחים עם המקל, וכשהוא חזר, העברתי לו אותו. אני רצתי 16 חודשים, והוא, בשישה חודשים קצרים השאיר לי אבק. הוא כל הזמן, כל הזמן, במוד של עשייה אדירה. אלי השאיר את אלון מאחור. הוא היה כמו בנו המאומץ, ואלי הבטיח לו שיעשה הכל כדי להשיב אותו. אז הוא נלחם עבור יוסי ועבור אלון ועבור כל שאר החטופים. מבחינתו, אם ננוח לרגע, נחטא למשימת חיינו. המאבק נותן לו משמעות".
"כשהוא שוחרר מידי חמאס ועבר מהצלב האדום לצה"ל, עובדת סוציאלית קיבלה אותו ואמרה לו, אמא ואסנת מחכות לך בבסיס רעים. אז אלי אמר לה, תביאי את הבנות שלי. והיא חזרה ואמרה, אמא ואסנת מחכות לך, והן יספרו. וישר הוא הבין. כשאמא ואחותי פגשו אותו ברעים וראו את שיברון הלב שלו, הן הבינו שהוא יודע".
"כי ידעתי שדברים יכולים להשתבש. ולמחרת, כשחזרתי מבית הכנסת, הקצינה אמרה לי, אלי יוצא עכשיו במסוק מרעים, בתוך 20 דקות הוא יהיה בתל השומר. אז הלכנו ברגל לשיבא, מרוב התרגשות אפילו לא החזרתי את הטלית. אחרי כמה דקות אלי הגיע, עטוף בדגל ישראל. אני זוכר אותו בקצה המסדרון הארוך, אומר תודה למלווים שלו. שלד בתת־משקל, כולו עור ועצמות עטוף בדגל ישראל ואומר תודה. רצתי אליו ועטפתי אותו ואת הדגל בטלית".
"אבל במקום זה הוא חזר ולימד אותי שיעור על בחירה באור. הוא אמר, זכיתי לחיות עם אישה נפלאה 20 שנות נישואים, זכיתי לגדל שתי בנות מדהימות, זכיתי להשתחרר אחרי עינויים קשים והשפלות, על סף מוות. המאמץ הזה לחפש את נקודת האור בכל מצב של חושך, זה מה שהחזיק אותו גם בשבי חמאס".
הישרדות, אומר שרון שרעבי, בנויה מניצחונות קטנים. לצד ההשפלות, העינויים והרגעים הקשים, תמיד היה משהו להיאחז בו, איזה מזון רוחני להרגיע בו את הנפש והגוף. "בימים הראשונים לשובו של אחי, לא העזתי לדבר איתו על המציאות הנוראה שבה חי. רק אמרתי כל הזמן, תודה שחזרת על הרגליים. תודה שחזרת למשפחה שלנו. אחר כך הסכר נפרץ, והוא דיבר בקצב שלו. אני לא דוחק. אני לא השב"כ שישב איתו מאות שעות. אז מדי פעם הוא מספר. מדי פעם עולות סיטואציות קשות, ואנחנו שומעים ובוכים ומחבקים".
"העשייה היא חלק מהריפוי שלו. הוא נותן הרצאות וכתב ספר, וטס לטראמפ כדי ללחוץ את ידו ולהודות לו על המאמצים לשחרורו, ונוסע לכל הקהילות היהודיות שיכולות להשפיע ולסייע בהשבת החטופים. אני מעריץ אותו. הוא תמיד היה חכם וחד, אבל היום הוא אלי במודל משופר. חד יותר, תקיף יותר, חדור מטרה".
כבר מאז שובו של אלי שרעבי, וביתר שאת היום, התחדדה ההבנה שחייבים להשיב את החטופים במהירות האפשרית. ששעון החול שלהם הולך ואוזל, וההרעבה והעינויים מציבים אותם בסכנת חיים יומיומית. שרון שרעבי משוכנע שכיבוש צבאי לא יחזיר אותם הביתה ובטח שלא יקדם את השבת גופות החללים לקבורה.
"ביבי מאוד אוהב נתונים סטטיסטיים", הוא מחדד. "באחד המפגשים שלנו שאלתי אותו, כמה חטופים יחזרו לדעתך כתוצאה מלחץ צבאי? אז הוא נקב במספר. והלחץ המדיני, שאלתי, כמה הוא יחזיר? אמר לי, מסה גדולה יותר של חטופים. אמרתי לו, ראינו כמה לחץ צבאי יכול להיות אכזרי כשנרצחו ששת החטופים ברגע שהמחבלים הבינו שהצבא מתקרב".
"אז מה יקרה לכל השאר עם כיבוש הרצועה? הלא אלי סיפר שהכל שם מרושת במצלמות, וברגע שהמחבלים ראו חייל שמנסה להיכנס למנהרה, הם פגעו בחטופים. לכן לדעתי כיבוש הרצועה לא יניב תוצאות ולא יציל את חיי החטופים. להפך".
התרעות פיקוד העורף