הצימאון נואש יותר
"שנה של בלבול, כאב וסבל. אבל יותר מכל, שנה של כמיהה, רעב חריף וצימאון. להירש שלנו. זה קשה לאנשים שאוהבים אותנו, ומבלבל אותם, כי גם הם נואשים לכך שכבר נהיה “בסדר". אבל אנחנו נושאים בפינו בשורה קשה. אולי כדאי שתשבו. זה לא נעשה טוב יותר.
מדי בוקר, מחוגי השעון נסוגים לאחור, ואנחנו נידונים לשחזר כל יום את טראומת האובדן בשילוב ה"דודא" הכללית. יש לי חברים טובים שהבן שלהם יצא לטיול הגדול בדרום אמריקה. מישהו מעלה על הדעת שאחרי שישה חודשים הם יתגעגעו פחות? ברור שלא. הם התגעגעו יותר. פתחו כל בוקר בספירה לאחור של הימים שנותרו עד שיראו אותו שוב. יחבקו אותו שוב. יריחו אותו שוב. הכמיהה שלהם רק הלכה וגברה.
אז למה שזה יהיה אחרת אצלנו? למה שהגעגוע יעבור? איזה הורה שכול יתגעגע פחות לילד שלו בחלוף הזמן? הצימאון רק נעשה תובעני יותר, קיצוני יותר, נואש יותר. יום אחד, שבוע אחד, חודש אחד, שנה אחת, עשור אחד, סבב אחד של חיים שלמים. מדי יום אני מעמיסה על גבי תרמיל עצום, מסורבל ומגושם, של רעב ובלבול, ונושא אותו עימי לאורך כל היום. לאורך כל החיים.
אני מתפללת לאלוקים שנתחזק כולנו, כלל ישראל, ונלמד לחיות עם הצימאון הנואש ועם ההשתוקקות הנצחית לילדינו הטמונים באדמה. הלוואי שממקומם בעולם הבא יעזרו לנו לחזק את רצועות התרמיל, להקל מעט את המשא הכבד על כתפינו.
הלוואי שנזכה לראות את 50 יקירינו החטופים שבים אלינו מיד. הלוואי שחיילינו האמיצים ישובו בשלום ובבטחה. הלוואי שאנחנו, אומה איתנה וחבולה, נזכה בחוסן, בהתאוששות, בהחלמה, בנחמה, בניסים ובחירות. והלוואי שזה יקרה – היום".
השיקום המיוחל
"השנה החולפת הייתה בלתי אפשרית לתיאור במילים. עברנו את כל תהליך האבל, את כל השלבים של העצב וההדחקה. בהתחלה, כשכרמל נחטפה, הייתה לנו האפשרות להחזיר אותה, להאמין שאפשר להציל אותה. אבל אחרי הרצח כבר לא ניתן היה להחזיר אותה. ההבנה הזאת הייתה קשה עד בלתי נסבלת.
הכעס היה חלק בלתי נפרד מהשנה הזו. כעס על המצב, על חוסר האונים. ביום הלווייתה פורסם סרטון שלה חיה, מבקשת מהממשלה להשאיר את הדרך פתוחה להצלתה. זה היה רגע מזעזע, מוחשי כל כך. הייתי צריכה למצוא לאן לכוון את הכעס הזה. בהתחלה כעסתי על כל העולם, אבל אחר כך הבנתי שהעם איתנו. המוחים, ההפגנות, העם מתייצב, המילואימניקים יוצאים לרחובות. זה מחזק.
הכעס לא מופנה כלפי הצבא. הצבא הוא בן הזוג שלי, החברים שלי, המשפחה שלי. הם עושים כל מה שהם יכולים, מסכנים את חייהם ומנסים לא להשאיר אף אחד מאחור. הכעס שלי הוא כלפי המציאות האכזרית, אי־הצדק, האובדן.
שנה חלפה, ואנחנו יודעים שכרמל לא תחזור. היא לא תחבק את אבא שלה, לא תחבק את האחים שלה, לא נוסיף לה כיסא לשולחן ביום שישי. אבל עכשיו, אני מלאת תקווה – כי אם נצליח הפעם להציל את החטוף הבא לפני שההדק יילחץ, השיקום של כולנו יהיה אפשרי. אני לא מתייאשת. אנחנו נמשיך להיאבק, נמשיך לקוות, ונגיע ליום השיקום המיוחל".
כאילו קרה אתמול
"אי אפשר לתאר במילים את השנתיים האלה. קשה מאוד. ההרגשה היא כאילו הכל קרה אתמול – והזמן פשוט טס. רק אתמול הייתה השבעה, ופתאום אנחנו כבר עושים אזכרה במלאת שנה. לא נתפס איך הזמן עובר, ואיך גם אחרי שנתיים עדיין יש 50 חטופים בעזה.
ב־7 באוקטובר הייתי בחודש הרביעי להיריון. אלכס לא זכה לפגוש את הבן שלנו, קאי. הוא יגדל בלי להכיר את אבא שלו, ויֵדע עליו רק דרך הסיפורים. קאי לא יודע איזה משקל מונח על הכתפיים הקטנות שלו. הוא ילד של תקווה וניצחון. כשיגדל, הוא ימשיך את דרכו של אביו.
אלכס היה בן אדם של נתינה. תמיד שם את כולם לפני עצמו, תמיד רצה לתת ולעזור. הוא היה מצחיק, היה הדבק של המשפחה ושל החברים, זה שחיבר בין כולם. הוא לא קיבל הזדמנות להיות עם הילדים שלו, למרות שעד שבועיים לפני הרצח עוד קיבלנו ממנו אות חיים. זה פשוט כואב.
מה שמחזיק אותי הוא הבנים שלי, טום בן ה־4 וקאי בן השנה וחצי. הם גורמים לי לקום בבוקר, לאכול, לשתות, אפילו לחייך. בזכותם אני נושמת. אני רוצה להעניק להם חיים טובים ושמחים, ואני יודעת שכדי שזה יקרה אני חייבת להיות חזקה. אז התחלתי לעבוד על השיקום שלי, צעד אחרי צעד.
חשוב לזכור שאין דבר יותר חשוב מהחטופים שעדיין שם. צריך להחזיר אותם. צריך לסיים את המלחמה הזאת, ולשים סוף למעגל שבו חיילים גיבורים נהרגים. אני מתפללת שזה יקרה עכשיו, ושעם ישראל יהיה יותר מאוחד".
אין טוב מלהיות טוב
"ביום הארור 7 באוקטובר 2023 נשמטה האדמה תחת רגלינו. בני אלמוג נחטף פצוע, ושחר גינדי, אהובתו, כמו גם חבריו גיא, אלון, עמרי, נעם ודניאל – נרצחו.
התקווה מתה, וכאב מייסר הפך מאז לחלק קבוע בליבי. איך ממשיכים בלי האור של אלמוג? בלי חיוכו? חיבוקו? אהבתו? “אל נא תיפול רוחכם" אמר אלמוג בסרטון שחמאס שחרר בזמן השבעה. אלמוג ביקש – אלמוג יקבל. אז שנה שאני נאבקת לא להיכנע לעצב ולגעגועים. שנה שאני מזכירה לעצמי שיש לי בעל וילדים מדהימים, שרוצים ומצפים ממני להמשיך, לא לשקוע.
שנה שאני משתדלת לשמור על שגרה: הולכת לעבודה, מנהלת משק בית, עוסקת בתחביביי מהימים שלפני. שנה שאני משתתפת בקבוצות תמיכה של משפחות שכולות, שהרי "זר לא יבין". שנה שבה אנחנו, כמשפחה, עוסקים בהנצחת בננו האהוב, שעם הירצחו, חלומו וחזונו הפכו לצוואתו. הקמנו את העמותה "אין טוב מלהיות טוב", משפט שליווה אותו כל חייו, ומוביל אותנו כיום בפועלנו להקמת בית חם לנוער בסיכון, מיזם חקלאי בנגב ותוכנית חינוך לערכים בבתי הספר.
ובצד כל אותה עשייה, שנה שאנו חיים יום־יום את הפספוס הנורא. איך לא הצלנו אותו? המוח לא מעכל והלב מתקשה להאמין. ומה עכשיו? שיעז האחד להגיד לי שלחץ צבאי לא הורג. שיביט בעיניי מי שלא מסכים לכך שהחזרת החטופים נמצאת בעדיפות עליונה. מי שלא מבין שכל דקה עלולה להיות הדקה האחרונה שלהם. שחיילינו מסתכנים יום־יום. שמעגלי השכול מתרחבים.
שימו את האגו בצד. עצרו את המלחמה. החזירו את כל החטופים ואפשרו לנו, כמשפחה וכעם, להרים את הראש, לכאוב פחות ולחייך יותר".
חיי אדם לפני הכל
"אי אפשר לתאר במילים את השנה הזו. שנה שבה אתה לא מצליח להבין מה קורה סביבך. אחרי כל כך הרבה זמן, עדיין הממשלה לא עשתה כל מה שצריך כדי להביא את החטופים שנשארו בעזה.
קיבלנו תחקיר מצה״ל, ואנחנו יודעים להצביע מתוכו על כך שהלחץ הצבאי הוביל לרצח של ששת החטופים, בהם בני. ובכל זאת, הדבר נשאר כאילו בערפל – אף אחד לא לוקח אחריות, אף אחד לא אומר בקול מה שברור לנו: כשצה"ל היה בדרך לרפיח נרצחו השישה. עכשיו צה"ל בדרך לכבוש את עזה – ומי מבטיח לנו שחלילה לא יירצחו עוד? חיי החטופים תלויים בזה, ואני לא מבין איך אפשר להניח את העניין בצד. איך מקריבים עוד ועוד, איך מוסיפים עוד חייל ועוד חייל, כאילו לא מדובר בחיים של אנשים.
אני לא מרגיש שמישהו עושה את החשבון הפשוט: חיי אדם לפני הכל. לא מכלול חשבונות, לא איזונים פוליטיים – פשוט להחזיר אותם. מדינת ישראל תמיד ידעה לטפל בטרוריסטים בכל מקום בעולם. ידענו לחסל מנהיגים, ידענו להרוס מתקנים, ידענו להכות בדיוק. ודווקא כאן, כשמדובר בילדים ובמבוגרים שנמצאים בשבי כבר מאות ימים – אנחנו לא מצליחים? הרי חמאס כבר מסכים להגליה. הוא נחנק. אז למה לא לחתום על הסכם? הרי כולם יודעים שתהיה הפרה של כל הסכם. הם לא ישתנו, הם יישארו אויבים. יום אחרי ההסכם הם כבר יירו פצמ"רים. אז מה ההבדל? למה לסכן חיי חטופים וחיילים?
המציאות שלי מאז היא מציאות של אובדן. אבל בחרתי לחיות, להוביל את המשפחה לצד השכול ולא בתוך השכול. אני מטפל, עוזר, נלחם. לצערי, זו מלחמה שלא הייתה אמורה להיות. זו לא אמורה להיות משימה שלי, להילחם על החזרת החטופים. זה היה צריך להיות הדבר הראשון שמדינה עושה. מצאתי את עצמי נגרר לזה, כבר ביום השני לאחר האסון. באו אליי משפחות חטופים, ואמרתי להן שאני איתן בכל מאבק, בכל שיח, בכל פעולה. אני שם, במיוחד עבור החיילים, שאני חלק מהקבוצה שלהם מאז החטיפה.
אני יודע מה זה להיות הורה שמוסר את הילד שלו לצבא, ואני יודע מה זה לחיות עם הידיעה שמישהו בחר לשים את חיי הבן שלי בסוף הרשימה. מי אני שאשב בשקט? מי אני שאנוח על ספה בבית או על כיסא במשרד, כשיש שם הורים אחרים שחיים אותו כאב יום ולילה? הייתי עם ההורים האלה מאות לילות. זו מחלה אחת, ולמחלה הזו יש תרופה אחת: השבת הילדים. וכל יום שעובר דוחה את התרופה הזאת.
ולמרות הכל, אני אומר – די לשיח המפלג. בואו נפסיק לתת מקום לאלה שרוצים לקרוע אותנו מבפנים. חייבים לחבר, לקרב, לראות איש את רעהו".
תזכורת כואבת
"שנה עברה מאז שעדן שלנו נרצחה באכזריות בשבי חמאס. שנה של אבל אינסופי, של כאב ששורף את הנשמה. אין יום שבו אני לא בוכה, אין יום שבו אני לא מתגעגעת.
אני עדיין לא מעכלת ולא מצליחה להבין שעדן לא כאן. בשנה של החטיפה השתדלתי להיאחז בתקווה שאקבל אותה בחזרה לזרועותיי. דמיינתי את החיבוק המוחץ ברגע שהיא תשתחרר בעסקה. פנטזתי על קניות מטורפות שלי ושלה, כמו שהיא תמיד אהבה. אפילו העזנו, אני ומשפחתי, “להתווכח" מי יישן איתה ראשון.
היו המון פנטזיות, המון חלומות, אבל הכל התנפץ והלב שלי נשבר לרסיסים ביום שבו קיבלנו את הבשורה המרה. כבר לא אשמע ממנה תשובות לכל כך הרבה שאלות שהיו לי אליה. הרצח שינה אותי. הסטטוס שלי השתנה לאם שכולה – מילה קשה, משמעות כבדה. הלב שלי שבור והוא ממשיך לפעום רק כי אין לו ברירה.
אני לא שמחה כמו פעם, ואני מתגעגעת אליה בכל נשימה. אני לא מעזה לשמוע מוזיקה. קשה לי מאוד, ואין לי אנרגיות. אני לא יודעת להתמודד עם האובדן הכבד הזה. אני נעזרת באנשי מקצוע ומקבלת טיפולים נפשיים על מנת שיעזרו לי ללמוד לחיות מחדש, לצד השכול. אני מנסה להתרומם, אבל המשקולת כבדה מדי.
עברנו שנה אחת של המתנה מייסרת ושל חוסר אונים, ושנה אחת של אובדן, אבל ושכול. והשנים הבאות יהיו קשות לא פחות. בתוך כל הכאב זכינו אני ומשפחתי להכיר חמש משפחות מדהימות: משפחת גולדברג־פולין, משפחת לובנוב, משפחת סרוסי, משפחת גת ומשפחת דנינו, שילדיהן נרצחו עם עדן במנהרה ברפיח. אנחנו מקפידים לשמור על קשר, ויש לנו קבוצת וואטסאפ שנקראת “ששת הגיבורים".
שמחתי עבור אותן משפחות שקיבלו את היקרים שלהן בעסקה שקרתה ארבעה חודשים לאחר הרצח, ובאותה נשימה קינאתי מאוד. ניסיתי להימנע מהדיווחים בטלוויזיה, אך זה היה בלתי נמנע. כמעט בכל רשת חברתית סיקרו את המפגש של המשפחות עם השבים, והלב שלי לא עמד בזה. זה הדגיש את עוצמת הפספוס. אני רוצה להיות חזקה עבור עדן, אני רוצה להנציח את הגבורה שלה.
עדן היא לא רק סיפור של שבי ואובדן. היא סיפור של אהבה ושל חיים מלאים. המילים האחרונות שאמרה לפני שנחטפה היו 'תמצאו אותי, טוב?'. אני ומשפחתי החלטנו, להנצחתה, לשנות את המשפט ל'תזכרו אותי, טוב?'.
הרצח של עדן ושל החמישה הנוספים השאיר חותם בכל העם. השישה הפכו לסמל של גבורה. הם גיבורים ששרדו בתת־תנאים ובתת־תזונה. גופתה של עדן חזרה במשקל 36 קילוגרם בלבד.
עדן תמיד תישאר זיכרון חי, תזכורת כואבת וקריאה להחזרת כל מי שעדיין שם. זה לא ימין או שמאל, חילונים או דתיים. הכאב הוא של כולנו. זכרו תמיד לחבק, לאהוב, להודות, וזכרו שכשאנחנו מאוחדים אנחנו חזקים יותר".
התרעות פיקוד העורף