"לא הייתי מסוגלת לדמיין את החיים שלי עכשיו בלעדיך", כתבה נגה, בתו הצעירה, במכתב מרגש אליו לאחר שנודע על מותו. "אבא שלי, אני לא יכולה לתאר במילים את האדם שהיית. הבן אדם הכי טוב שידע העולם הזה, האבא המושלם".
וייס היה איש רב פעלים. שירת כפקח טיסה בצבא, ולאחר מכן עסק במגוון תחומים - חקלאות, מוסך, דפוס ולבסוף תשתיות. החקלאות זרמה בעורקיו. סיפרו בעבר שהתזזיתיות שלו הייתה מוכרת כבר מילדות ושהיה ילד פעלתן שהפך לנער שהעדיף את השדות על הלימודים הפורמליים וכנראה למד שם לא פחות.
בקיבוץ מילא תפקידים חשובים, היה חבר בוועדות שונות וסיפרו שהביא אליהן את ההומור הייחודי שלו, יחד עם ראייה רגישה וחברתית. בעברו שימש כרבש"ץ, ובימים האחרונים לחייו כיהן כסגן ראש צוות החירום היישובי.
אילן נרצח ליד הקלאב-קאר שאיתה עמד לנסוע להביא את המפתח להתגוננות. גופתו נחטפה לעזה, וכך החל מסע ההמתנה הארוך של 693 ימים. גם שירי, אשתו, ונגה, בתו הצעירה, נחטפו באותו יום, בלי לדעת מה עלה בגורל הבעל והאב. הן הושבו לישראל לאחר 50 ימים בשבי, אך רק ביום ה-86 נודע לקיבוץ שאילן איננו עוד.
"קצת כועסת על עצמי שלא עצרתי אותך מלצאת מהממ"ד", כתבה נגה במכתב הפרידה, "אבל אני יודעת שלא משנה מה הייתי אומרת, היית יוצא, כדי להגן עלינו, להגן על הקיבוץ. לא התלבטת לשנייה. תמיד היית כזה".
גם במהלך השבי, נגה הרגישה את נוכחותו של אביה. "היה איתי פרפר בחדר בעזה. בדיעבד, אני יודעת שזה אתה, ששמרת על אמא ועליי גם מרחוק", כתבה. בעצרת שהתקיימה לפני כשבועיים, עמדה נגה לפני הקהל והעבירה מסר עוצמתי: "אבא שלי היה אדם שמבטא את האהבה שלו דרך דאגה לאחרים... אבא שלי הציל אותנו. עכשיו תורנו להציל אותו, ואת 49 אחים ואחיות שלנו שמוחזקים בגיהינום כבר 680 ימים".
אילן וייס היה זה שקם כל בוקר לעבוד באדמה, דואג לקהילה, מארגן ועדות ומפגשים, ובשעת מבחן יוצא ראשון למען הזולת. כעת, כשגופתו חזרה הביתה לאחר 693 ימים, מסתיים פרק נוסף בסיפורו הטרגי של 7 באוקטובר.
התרעות פיקוד העורף