"מאז 7 באוקטובר יש לי שני תפקידים", היא אומרת בקול יציב. "להיות אישה של חטוף, של עמרילי שלי, ולהיות אמא לשתי ילדות קטנות, שאבא שלהן נחטף מול עיניהן. זה מי שאני, זה מה שאני. ההתעסקות בעצמי לא קיימת".
מירן לביא מספרת איך בלילה הראשון אחרי הפינוי מנחל עוז, כשהגיעו לצימר זמני שהוקצה להם, היא התעקשה לקלח את הילדות: "לא הסכמתי שהן ילכו לישון מלוכלכות מהיום הזה. עלמא הייתה אז בת חצי שנה, ורוני בת שנתיים וחודשיים. נכנסתי איתן לאמבטיה, שרנו, רקדנו. זה היה עבורי רגע של בחירה. לבחור לשרוד, לבחור לחיות, לבחור להיאבק. על הילדות ועל עמרי".
לראות את אבא באמת
עם הישמע האזעקות בבוקר 7 באוקטובר, המשפחה הצעירה הסתגרה בממ"ד שבביתה. מסך הטלפון החל להציף הודעות על חדירת מחבלים לקיבוץ. בשעה 10:15 המחבלים הגיעו אל הבית ומבחוץ נשמעו צעקות בערבית. עמרי ניצב בממ"ד מול הדלת, חמוש בשני סכינים, בניסיון נואש להגן על משפחתו. זמן קצר לאחר מכן הבית נפרץ והמשפחה הושבה על רצפת המטבח, כשהמחבלים מתעדים את רגעי האימה ומשדרים אותם בפייסבוק. שלוש שעות אחר כך נחטף עמרי אל תוך עזה. מירן לביא ובנותיה חולצו כעבור חמש שעות. "מזעזע להגיד, אבל נפלנו טוב עם המחבלים", היא מודה. "הם אמרו שהם לא פוגעים בילדים ובאמהות. קרה לנו סוג של נס".
עמרי יחזור
בעסקה בינואר, היא אומרת, "זו הייתה הפעם הראשונה שבה לא רק קיוויתי – כי תקווה תמיד יש – אלא הצלחתי לראות תמונה בראש: את עמרי חוזר, יושב איתנו, נוכח. זה היה מוחשי לרגע".
התרעות פיקוד העורף