פרי ופרץ, שניהם אחים שכולים, הקימו בשנת 2017 את עמותת "האחים שלנו" המקיימת ברחבי הארץ פעילויות לתמיכה ולסיוע לאחיות ולאחים שכולים, תוך התמקדות בבניית קהילות, בהנצחה, בפיתוח חוסן והתמודדות רגשית. אות הנשיא הוענק לעמותה על הקול, על הבמה ועל החיבוק שהיא מעניקה לאחיות ולאחים שכולים בישראל ועל העלאת המודעות למקומם הייחודי בחברה הישראלית.
"היה מאוד מרגש לפגוש אנשים נוספים שזכו באות להתנדבות, אנשים הכי טובים שיש", פרי מתארת. "לראות כל כך הרבה טוב בתקופה שבה אתה פוגש כל כך הרבה רע, זה ממש ממלא".
לא לבד בחוויה
"לאליסף היה רעיון להקים מיזם 'אחים בסלון', בדומה ל'זיכרון בסלון'", פרי מספרת. "הוא חיפש אחים שכולים, ושי שהכיר אותי הציע לו לצרף אותי. מהמיזם הזה התגלגלנו להקמת העמותה. היא מהווה בית לכל אוכלוסיית האחים והאחיות השכולים של חיילי צה"ל, כוחות הביטחון ונפגעי פעולות איבה".
כ־5,000 אחים ואחיות משתתפים בפעילות העמותה, מתוך כ־40־60 אלף אחים ואחיות שכולים. הפעילות מתקיימת בשלושה צירים מרכזיים. "אחד מהם הוא הנצחה", פרי מסבירה. "אנחנו יוצרים פלטפורמות שונות להנצחה. למשל, ספר קומיקס שהוצאנו, תערוכות אמנות, סדנאות הקשורות בהנצחה.
המטרה המרכזית בהנצחה היא לספר את סיפור האחים הנופלים. האחים השכולים מגיעים לבתים של אנשים, לחברות, לארגונים, ומספרים את הסיפור. פעילות נוספת נעשית ביצירת קהילה של אחים ואחיות שכולים, שנפגשים, יוצרים יחד, מקיימים שיח בגובה העיניים, תומכים זה בזה – ולפעמים גם יוצאים למסיבות, או לשתות בירה. זה להיות בקבוצת השווים, להרגיש לא לבד בחוויה. 'שכול ואלכוהול' (מחייכת). פעילות נוספת שלנו מתמקדת בחוסן, במתן ליווי רגשי לאחים באמצעות קבוצות תמיכה שונות וריטריטים".
כשהיא עצמה הפכה לאחות שכולה, מספרת פרי, "הדבר היחיד שהיה חסר לי היה אח שלי. דיברתי איתו כל הזמן, הנכחתי אותו, והייתי מנסה למצוא את המקום שלי: איך אני קמה כל בוקר ובוחרת בחיים. כשאליסף פנה אליי והתחלנו בפעילות, הטלפון הראשון שעשיתי היה לאחות שכולה מ־1967. זה היה 50 שנה למלחמת ששת הימים. אמרתי לה: 'בואי ספרי את הסיפור שלך, של אח שלך'. היא ענתה: 'את מי זה מעניין? חייתי חיים שלמים לבד, לא דיברתי, זה לא אמור לעניין אף אחד'".
לקול הזה יש משמעות רבה בעיניה. "יש דווקא באחים משהו שממשיך את לפיד ההנצחה, כי להורים הרבה פעמים אין כוח, הם מבוגרים", היא מסבירה. "אם אני, למשל, לא אחות מעורבת, וההורים שלי מסיימים את תפקידם, אז טל נשאר שם על הקיר. לכן היה חשוב לנו קודם כל להגיד שיש פה עוד סיפור שראוי שיישמע: סיפור של אח. להשמיע את הסיפור של האחים, של החיים שלהם, וגם את הסיפור שלנו, של 'בחרת בחיים'. מובן שחשוב לנו גם לתמוך באחים עצמם, שירגישו שהם לא לבד".
סיירת אחים שכולים
לדברי פרי, עד מלחמת "חרבות ברזל" השתתפו בפעילויות העמותה 1,500 אחים שכולים. כיום, כאמור, המספר עומד על 5,000: "עד 'חרבות ברזל' העמותה הייתה מיועדת לאחים מגיל 18. בעקבות המלחמה הבנו שיש צורך לתת מענה גם לאחים צעירים יותר, שיש להם צרכים אחרים. אנחנו מנסים לייצר גם איזו קבוצת נוער. היו כבר ריטריטים, מסעות".
גם הדיבור על השכול השתנה. "אם תגיעי ליד לבנים, תפגשי הרבה אחים מבוגרים, בשנות ה־70 לחייהם", היא אומרת. "אצלנו רואים הרבה אחים צעירים, בני 20־30. הם מקבלים היום הרבה טיפולים, וזה יוצר שיח אחר. כבר מההתחלה הם מדברים כאב, מדברים שכול. אחת היוזמות שאחים שכולים מ'חרבות ברזל' הנהיגו דרכנו היא להגיע כסיירת אחים שכולים לשבעה כדי לתמוך באחים אחרים, להגיד שהם לא לבד, לספר שיש עמותה שרואה אותם. מ־7 באוקטובר התחלנו גם בפעילות של קבוצות תמיכה. ראינו שיש צורך, זה הגיע מהאחים. הם רוצים לדבר".
התרעות פיקוד העורף