הוא היה הבן החמישי מבין שישה במשפחה חרדית, בקושי הסתדר עם קריאה אבל למד את התפילה בעל פה, צייר ונשם את החיים במלוא הריאות. כשהגיעה העת להתגייס, גדוד נצח יהודה קרא לו והוא לא חשב פעמיים.
מקפיא עמוס סירי מרק עוף שכל כך אהב. נבצר ממנו להודיע מתי יגיע ואמו נאלצה להכין ולאחסן. "את עדיין שומרת את המרק למוישי?", שאלתי את מרים. "כן, לא יודעת מה לעשות איתו", השיבה.
משפחת נול המתינה עם הריאיון הזה לאישור הרב שלהם ולצאת השלושים של בנה. "ואם זה כבר לא יהיה אקטואלי so be it, הכל בידי שמיים", אמרה לי מרים בשיחה מקדימה. באתי לזוג נול ביום שבו השרב טיגן את מדרכות רמת בית שמש. התקשורת ניגנה בלהט את פזמון "גל חום שלא היה כמותו עשרות שנים". אבל בבית נול - לצד אמונה ושכול - מצאתי משב תקווה משיבת נפש.
אמו הביאה מציוריו של מוישי בכפר זיתים שלמד בו. תחושת מרחבים ותום לב עלתה מהם. על הקיר נחו שלושה ציורים ממכחולם של אחרים. באחד נראו צמרות ברוח ומתחתיו היה כיתוב: "וייצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד, סג). ואם שכחתי לשנייה היכן אני נמצא, הקיר שממול הזכיר לי. יריעת דגל שנפרשה עליו נשאה את דיוקנם של שלושה מחבריו של מוישי שנפלו בקרב.
מרים נול היא לביאה. נבונה, חדה, אנרגיות וולקניות. עקבותיה בכל החזיתות. מנסה לעשות הכל ולא נותנת לכאב להכריע אותה. מושלת בו. אם יעז להתפרץ, תהדוף אותו פנימה. היא חצתה בגאון את גיל 60, צעירה בכ־20 שנה מבעלה.
דוד בצלאל מתמודד עם בעיות בריאות לא פשוטות. שלוש פעמים בשבוע הוא מטופל בדיאליזה, מדי פעם הוא תחת סכין המנתחים. אבל הסבל זיקק ממנו רגישות על היבטיה הדקים ביותר, הנעלמים מעין. בוקר אחד שב מבית הכנסת ואיש עם כלבלב לבן עצר אותו. האיש ידע מיהו והתוודה שאין לו ילדים.
"ואני משום מה מיהרתי ואחרי שעזבתי אותו הבנתי שרצה לבקש את ברכתי, שיהיו לו ילדים. טעיתי שהמשכתי בדרכי", הוא דומע וקולו אובד, "ואני לא יודע היכן הוא, ואני מרגיש שלא עשיתי למענו".
כשהייתה בת 11 טבע בתאונת צלילה באוקיינוס השקט. "הוא היה היהודי הכי טוב שידעתי", היא אומרת, "והרבנים הרפורמים רק ידעו להסביר שלעיתים לאנשים טובים קורים דברים רעים ואלוהים לא יכול להיות בכל מקום". היא התחילה לטעום טעם אכזבה, חשה שאביה החליק בין סדקי ההשגחה משמיים "ואם כך למה בכלל צריך אלוהים אם אינו יכול להיות בכל מקום?".
כשמלאו לה 30, שבע שנים צעירה מהגיל שבו נספה אביה, שלושה אנשים קרובים אליה מתו פתאום. בהם הייתה אישה בת גילה שהלכה לעולמה ממשבר לבבי לא צפוי. היעלמותם ניערה אותה. לא ישנה כל הלילה ואמרה לעצמה: "אני יכולה למות מחר".
לאחר שהצטרפה כשותפה במשרד עורכי דין בלוס אנג'לס, עברה לניו יורק, התנחלה בגריניץ' וילג' וכתבה למגירה בעיקר על אביה. באחד הימים הלכה לבית כנסת קטן שבו לימד רב מבורו־פארק, משכנה של הקהילה האורתודוקסית הגדולה בעיר. הוא דיבר על הנפש, על החיים שלאחר המוות, על נושאים שמעולם לא שמעה אצל הרפורמים, "וכך נהייתי חרדית". היא התחילה לשייט על הקו לישראל, כעבור כמה שנים עלתה.
יהדותם לא הייתה בדיוק מוקפדת. הלכו בערב שבת לבית כנסת, שמרו על הלכות הפסח, אבל לא ממש למדו. גם לא עברית. דוד נטה לדת. את הבר מצווה חגגו לו ב"שול" יפה, רב מאנגליה עשה עליו רושם אדיר. דוד קיבל ממנו סידור והתחיל ללכת בכל שבת לבית הכנסת.
"היהודי הממוצע היה פחות דתי ממני", הוא מחייך, "הפכתי לנער חרדי בלי להיות חרדי". את השליח הראשון של חב"ד ביוהנסבורג, הזמין גם לקייפטאון, "והוא השפיע עליי".
דוד התחיל לבקר בארץ. בימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים נטש את לימודי הרוקחות ויצא להתנדב בישראל. בגלל שלחברו לא היה דרכון, החמיץ את מטוס המתנדבים הראשון, עלה לשני, ובילה בו 24 שעות. כשריחף בין יוהנסבורג למדריד, בין רומא לאתונה, פרצה המלחמה. הוא נחת בלוד, מצא שממה ושובץ לעבודה בקיבוץ נחשון.
"לו הייתי מספיק למטוס הראשון היו מעלים אותי מיד על מדים". לאחר כמה חודשים בארץ, שב לדרום אפריקה, עבר את מבחני ההסמכה לרוקחות, ולאחר נישואי בזק שהסתיימו ללא צאצאים חזר לארץ. הוא היה אז בן 50.
מרים ודוד התחתנו ב־1996 בבית הכנסת "החורבה" בעיר העתיקה בירושלים. הם גרו 11 שנה ברובע היהודי, נולדו להם שלוש בנות ושלושה בנים. מוישי היה החמישי מבין השישה. הוא ראה אור בביקור חולים בירושלים, בכ"ב באלול שנת 5763 (20 בספטמבר 2003) ונימול בשבת, ביום הראשון של ראש השנה. כשילדה אותו, מלאו לאמו 43 שנים, "וזה לא מובן מאליו, מוישי היה מתנה".
ולמוישי אצה השעה. עבר באחת מזחילה לריצה. לא נח רגע. לא יכלה לקחת אותו לפארק ולשבת לדבר בנחת עם אימהות אחרות. גם לא לטייל איתו בשקט בשבתות ברחובות הרובע. "הייתה לו אנרגיה שמעולם לא ראיתי, ובתוך שנייה היה עלול להיות כבר כמעט בשוק הערבי".
בגיל הגן התגלה הליקוי. הילד לא הצליח להירגע או להתרכז, והתקשה להבין שפה. הוא אובחן כדיסלקטי, מה שיפגע ביכולתו ללמוד לקרוא ולכתוב. בחברה חרדית שחיה מינקות על האותיות, על דפי הסידור, על עמוד הגמרא, דיסלקציה חריפה היא מכשול שלא ניתן להגזים בחריפותו. "אז תאר לך איך ילד כזה מרגיש", חולקת איתי מרים.
כפיצוי על מחסום הקריאה והכתיבה, ניחן בזיכרון אודיו יוצא מן הכלל. השתתף בשיעורים במתכונת הרצאות וזכר הכל. חזר בפרטי פרטים על כל סיפורי התנ"ך ועל פרשיות התורה. את אלה ליווה ב־IQ רגשי גבוה מאוד. שיחו היה חם ומילותיו קלחו. הוא תקשר עם אנשים בטבעיות כאילו היו אחיו, ידע היטב לעודד אותם ולאושש את רוחם.
נער מאוד אינטליגנטי, שנשא על כתפיו כמה מכשולים מאוד משמעותיים. לקראת הבר מצווה נזקק לחצי שנה כדי לזכור את ה'מפטיר'. אחרים עושים זאת בחודש. "כל חייו נאלץ להיות לוחם", מדגישה אימו. האב דוד: "הוא לא היה מודע לעובדה שהוא 'פייטר', הוא פשוט היה ילד נהדר. אף פעם לא קלטתי ממנו אכזבות, מעולם לא ראיתי אותו נרגז".
הם נפגשו אחת לשבוע והתחילו מברכת השחר. בשיעור מוישי למד קטע, שינן אותו במשך שבוע ובמפגש הבא התייצב כשהוא זוכר אותו בעל פה. לאחר שנה ידע את כל התפילה. אבל משה שמואל לא אמר די. הוא רצה להכניע את הקריאה, להכות שורשים, להתנחל בה. בלא עכבות, ללא רסיס בושה, נהג להתייצב כל כמה שבועות בבית הרב לשאול ספרי קומיקס של ילדים.
מאור פניו, חדוותו השוצפת, הדהימו את הרב יקיר. "איך אתה מצליח להיות שמח כל הזמן?", שאל אותו נפעם, "מספיק קשה לי עם האתגרים שלי", ענה הנער, "אז שאני אוסיף לזה עצבות?". בגיל 17 למד משה שמואל נול קרוא וכתוב.
"תסתכל על זה", מפנים אותי הוריו לתמונתו עושה סקי בחרמון, "זה בדיוק מוישי", הם רוכנים אליו, כמבקשים להיטמע לצידו בפריים, "הוא לא ידע לעשות סקי, פשוט לקח מגלשיים והחליק מההר והיה הכי מאושר שאפשר להיות".
בכפר זיתים גברה צדיקותו. בתום שנת לימודים אחת התכנסו הבחורים למסיבה בבית הרב ושבו לבתיהם. "זה לא בסדר שהשארתם את ביתי הפוך ומלוכלך", כתב להם רבם יקיר בכעס. כעבור כמה שעות שמע נקישה על דלתו. מוישי עמד מאחוריה. ברגע שקרא את ההודעה עלה על אוטובוס, יצא מבית שמש, נסע שלוש שעות והתייצב לסדר את הבית.
שעה ארוכה עבדו יחד ואחריה הציע הרב שיישאר לישון. אבל הוא סירב, כי שכח להביא איתו את התפילין שלו. מוישי תפס אוטובוס אחרון מטבריה, נסע עוד שלוש שעות לביתו בבית שמש כדי להתפלל שחרית כראוי.
משה שמואל אהב את ימיו בכפר. התחבר לבעלי החיים, התיידד עם התושבים ובשבתות התפלל איתם. לא אז ולא אחר כך לא היו לו חברה או שידוך באופק. אבל היה מנוי וגמור עימו: כשיתחתן, יגור בכפר זיתים, שם יגדל את משפחתו.
מסלול הבוגרים בכפר זיתים הוביל אף אותו לצה"ל. באוגוסט 2023 חצה עם חמישה חברים את שער הבקו"ם. הוא רצה להיות חשמלאי כפי שהוכשר בכפר. אבל עקב פרופיל בריאות גבוה מוין לגדוד נצח יהודה. אמו ניסתה לשכנע אותו שבכל זאת ינסה לא להגיע לקרבי, ואולם הוא סירב. "אני טוב בזה", אמר לה.
ערב 7 באוקטובר הגיע לחופשת שמחת תורה. עם האזעקה הראשונה הטלפון התחיל לצלצל ולא נדם. כולם נקראו לחזור. חיפשו בקדחתנות רכב שיקפיץ אותו לירושלים להסעה לבסיס והעלו חרס. לבסוף מונית גדולה עם נהג במדים אספה את כולם. לאחר כחודש בלבד בצבא, כשהוא בקושי יודע איך יורים, נשלח עם שאר הטירונים לגבול עזה. אחר כך הוחזרו כולם לבא"ח כפיר והמשיכו באימון שקוצר לחצי.
היה לו חשוב שמשפחתו תראה אותו בפעולה. מהסרטונים ששלח למדו שהוא חייל מצטיין, שהוא יורה טוב, שהוא משגר הרימונים של יחידתו, שנשלח לקורס להטסת מזל"טים. וצה"ל ידע לתגמל אותו. במסגרת שירותו אפשרו לו להוציא רישיון נהיגה. שבוע קודם שנהרג עבר מבחן תיאוריה, והמשפחה כבר שקלה לקנות מכונית.
היה גאה בכפיר שלו. פעם הגיעו מארצות הברית לבסיס החטיבה אב עם בנו בעל צרכים מיוחדים. מוישי התנדב להציג לפניהם את מקום שירותו. הוא תר איתם את המחנה וסיפק הסברים.
לעיתים הביא את הצבא הביתה. בבוקר אחת השבתות ניסה ללמד את אביו נוהל קרב פנים אל פנים. "זה ריתק אותי ולא רציתי לעצור אותו", דוד מספר, "בגלל זה איחרתי ל'שול', אבל הוא היה כל כך נלהב שלא רציתי להפסיק אותו".
לפני כמה שבועות, הוא מספר, ראה בנייד שלו סרטון מאנגליה. שמונה אנשי דת מובילים משמונה מסגדים שם אמרו: "עלינו להרוג יהודים", קול דוד מטפס עתה, "וזה קורה באנגליה, במדינות אחרות זה חזק יותר. אינך יכול להיות טוב מדי לאויב שלך".
רוב הזמן עבר על מוישי בגבול, באזור ארז. הוא נכנס לעזה ויצא כעבור חודש. סיפר שלא ראה איש. מדי פעם מחבל הגיח מהמנהרות והם ניסו ללכוד אותו. אחר כך עלה לחודשיים בלבנון. כשהתחדשה הלחימה בדרום, שוב הוחזרה יחידתו לגבול עזה. לא פעם הגיע הביתה רק כדי לקחת את אביו לבית חולים ומיד חזר לשטח.
פעם בחודש היה מגיע ליומיים־שלושה ומוצא זמן גם לאחיו ואחיותיו. "הוא היה המנטור של הבנות הבוגרות ממנו", מספר אביו. אחת מאחיותיו עברה תקופה קשה. הוא נפגש איתה ועזר לה לצאת מזה. "את אדם אדיר", שב והבטיח לה, "הייתי מתחתן עם נערה כמותך, באמת עבדת קשה כדי לגדול, אני כל כך שמח שיש לי אחות כמוך, תתמקדי בהווה, לא בעבר".
אחותו הבכורה, אם צעירה, מאוד רצתה לצאת למסעדה אך נבצר ממנה. הוא בא אליה, הביא את המוזיקה שלו והתקין לה ארוחת ערב מלבבת. אחד מאחיו חרדי מאוד שאוכל רק במסעדות עם הכשרים מסוימים. בפגישות איתו הקפיד מוישי לבחור רק את המקומות הנכונים.
"הוא פגש כל אחד מאחיו בדיוק היכן שרצו ונתן להם 'חיזוק' (במלעיל)", נזכר דוד. דממה נופלת בינינו ובסופה נזכר דוד. "אהב לומר הרבה פעמים 'כיבוד ילדים'".
המעניין ביותר בחיי בנם, הם מסבירים לי, שבצבא ממש לא ניתן היה להבחין בדיסלקציה שלו. פעם ביקש מפקדו לקדם אותו לתפקיד בבא"ח. מוישי הלך לבסיס, בדק וראה שהמשימה גדולה עליו, כרוכה בהרבה כתיבה וקריאה.
הוא שב למפקדו והסביר שייאלץ לעשות באיטיות רבה את עבודתו "ולא לזה התכוונת", הדגיש באוזניו. הקצין הודה לו על כנותו. "אבל הנקודה היא", מדגישים הוריו, "שהיה כזה חייל חכם וטוב שמפקדו לא ידע כלל על אתגרי הקריאה שלו".
בעיני חבריו מנצח יהודה היה מלאך משמיים. על הבוקר היה סוחף אותם בשמחת החיים שלו. בצהריים היה זה הוא שהעלה לשומרים את ארוחתם. דוד מראה לי את לוח חיתוך חלת השבת שעשה בנו בנגריית כפר זיתים. פסים כהים על רקע עץ בהיר. היו בבית לוחות יפים, אבל מרגע שהגיע זה של מוישי, הפך ל"יפה של הבית".
בערב שבת אב הבית הוא שעושה קידוש, כולם שוטפים ידיים והאב מברך "המוציא", בוצע את החלה ומחלק לסועדים. אבל דוד החליט לשנות את סדר הדברים. ברגישותו הבחין שמוישי, בגלל שהתקשה לקרוא, לא התפלל בבית הכנסת כאחיו והחליט לפצות אותו: "רציתי לתת לו להרגיש 'מענטש' גם בממד אחר".
ערב שבת אחד אמר לו: "אתה תברך ואתה תחלק לכולם חלה". מאז היה זה לנוהג. בכל ערב שבת שהיה בבית היה זה מוישי שבירך, בצע וחילק לכולם.
ביום רביעי, שבוע לפני שנפל, הגיע ללוות את אביו לניתוח בזרוע ימין. לאחר שחזרו מבית חולים שערי צדק, נשאר עוד יום לוודא שאביו במצב יציב. בשישי בבוקר חזר לגבול ובמוצ"ש נכנס גדודו לעזה.
ביום שני, 7 ביולי 2025, בערך ב־17:00, צלצל לאימו מהטלפון של מפקדו: "אל תדאגי", ניסה להפיג את חששותיה, "אנחנו בטוחים. אנחנו ליד הגבול, גילינו מנהרה, והלילה ניכנס לפוצץ אותה. אצלצל אלייך מחר באותה שעה". היא חשה הקלה: "אוקיי, שמעתי ממנו, הכל בסדר". כשהמחשבה הזאת מלווה אותה שקעה בשנת לילה רגועה.
בית חאנון, 22:00 בערך. כוח מגדוד נצח יהודה חוצה ברגל ציר שלידו פעלו טנקים וכלים הנדסיים. בחשיכה ממתין לו מארב מתוכנן של חמאס. מחבליו למדו את תנועת הכוחות ומלכדו נקודות מפתח. זירת מטענים שהוסתרו זה ליד זה בצד הדרך מופעלת באחת. חמישה פיצוצים אדירים מזעזעים את הלילה, אזעקות העוטף מייללות ביישובים.
כשמתפזר עשן התופת, מתברר שהאובדן בלתי נתפס: ארבעה הרוגים מנצח יהודה והרוג מהחטיבה הצפונית באוגדת עזה. בכוח החילוץ 14 פצועים, שניים מהם באורח קשה. "לילה נוראי, פינוי תחת אש גיהינום", כתב אחד מהם.
רמת בית שמש, שלישי, 8 ביולי, שעה 3:00 לפנות בוקר. נקישה בדלת של משפחת נול. דוד יורד מחדר השינה בקומה השנייה. ראשית, הוא מכניס את סופי לחדר סמוך, שלא תתקוף את הבאים. פותח. על הסף ארבעה במדים. אחד מהם רופא. "אוי לא...", זה כל מה שהצליח לחלץ מפיו. הוא עולה למעלה אל אשתו. "באו אנשים מהצבא...", הוא לוחש לה.
מרים מנסה להיאחז במיטה. מחשבת בזק חולפת בראשה: "אם לא ארד, אולי לא אצטרך לשמוע מה יש להם לומר". היא יורדת, מנסה להדוף את הבשורה. כדי להכתיב מציאות שבנה רק נפצע היא שואלת אותם: "באיזה בית חולים אוכל לבקר אותו?".
אבל באותה נשימה ברור לה שאין שמץ היגיון בשאלתה. כדי לדווח על פצוע לא מגיעים ארבעה מצה"ל במעבה הלילה. היא שבה ומביטה אליהם. פניהם מפיקים "לא" נואש. לא, בנה אינו פצוע.
דוד: "אני חולק על אשתי בעניין הזה. אני משוכנע שהיה חי חיים נהדרים ומלאים כפי שאיחלתי לו. והוא היה ממשיך להיות אח נפלא ואב יוצא מן הכלל. אבל אם רוצים להגן על המולדת שלנו, עלינו להילחם".
פרץ צחוק. אחריו מרים אומרת שייאלצו לעבור את התהליך. את ארוחות שבת המיותמות, את השמחות עם נוכחותו הנפקדת. עוד מעט ייוולד בעזרת השם תינוק חדש והוא לא יראה אותו. הברית של נכדם הראשון והיחיד בינתיים הייתה ארבעה ימים לאחר 7 באוקטובר. למוישי לא אושר להגיע, והוא היה איתם דרך הנייד שלו. לפדיון הבן קיבל פס אך לא גילה להם. לפתע פתח את דלת אמו ואביו והצטרף לשולחן החגיגי.
נותרו להם חמישה ילדים, מרים מזכירה לי, ולמענם תמשיך, לא תפסיק את חייה. "כי מוישי היה רוצה שנהיה הכי שמחים שאפשר".
התרעות פיקוד העורף