האם העומס המוכר עדיין ניכר? כיצד מתמודדים הנוסעים עם המציאות המורכבת? ומהן התחושות של מי שחיים את השדה יום-יום, כמו נהגי המוניות? דרך שיחות שקיימתי עם נהגים ונוסעים, עולה תמונה של גאווה לאומית מצד אחד, ותסכול כלכלי מצד אחר.
בטרמינל 3, באזור הנחיתות, פגשתי את נהגי המוניות שממתינים לנוסעים. השנה, הם מספרים לי, התמונה שונה. הירידה התלולה במספר התיירים מאז השבעה באוקטובר משפיעה על פרנסתם, והתחושה היא של תקופה מאתגרת.
"אבל בעזרת השם עוד נדע ימים טובים ותיירים יחזרו לישראל. בסוף העיקר מה שחשוב זה שצה״ל נותן באויב מכות קשות, ואם זה אומר שצריך לספוג את המכות האלה אז נספוג", הוא הוסיף.
"אלו שכן מגיעים - מגיעים עם סטיגמה עלינו נהגי המוניות, ולנו מאוד קשה להתפרנס. מקווה שזה ישתנה בקרוב כי כבר קשה", ברששת הצביע על אתגר נוסף: התיירים המעטים שמגיעים לעיתים מגיעים עם דעות קדומות, מה שמקשה עוד יותר על העבודה.
באזור ההמראות, האווירה שונה. שם פגשתי נוסעים ישראלים שיוצאים לחו"ל, ומביעים תחושות של נחישות וגאווה לאומית על רקע גלי האנטישמיות הגוברים באירופה ובעולם. שאלתי אותם: "אתם לא חוששים לטוס בתקופה הזו?" התשובות שקיבלתי היו חדות וברורות.
נמל התעופה בן גוריון, גם בתקופה העמוסה ביותר של השנה, די משקף את המציאות המורכבת של ישראל ב-2025. הירידה התלולה במספר התיירים, כפי שתיארו לי הנהגים, פוגעת בפרנסתם ומשנה את הדינמיקה הכלכלית של השדה.
לעומת זאת, הנוסעים הישראלים שפגשתי ממשיכים לטוס, לא רק מתוך צורך או רצון לנפוש, אלא כהצהרה של חוסן וגאווה לאומית. הם מסרבים לתת לפחד או לאנטישמיות לנהל אותם, ובמקום זה, בוחרים להציג את זהותם הישראלית בגאווה גדולה.
התרעות פיקוד העורף