אני פוגש אותה בשטח. כעשור שאני מרצה בפני קבוצות מבוגרים, השינוי חד. לאחרונה, מול כשמונים בני שמונים פלוס, שמעתי הבדל עצום לעומת מה שנשמע מהם לפני חודשים. היום הם אומרים: "אין ברירה, חייבים להיות אלימים", או "אין לי מה להפסיד, אז...". שמעתי גם אמירות חריפות בהרבה של אנשים שאומרים שמוכנים לפעול בניגוד לחוק. אלו לא רק סיסמאות, אלא קולות של דור שחווה מלחמות, זוכר ראשי ממשלה שהתפטרו בלחץ הציבור, ועכשיו חושש שהמדינה איבדה את דרכה.
לתחושה הזו יש שורשים ברורים. שנתיים של מלחמה, מאות חללים, חטופים ומשפחות שבורות, מילואים אין-סופיים, חברה שסועה ומנהיגות שמסרבת לקבל אחריות. כל אלה מערערים גם את החסינים שבמבוגרים. תוחלת החיים הארוכה יצרה דור מבוגרים רחב יותר ומודע יותר, אך גם כזה שרואה את מפעל חייו מתפרק. לכך מצטרפים נתונים רפואיים: בתקופת הקורונה אחד מכל חמישה בני 60 ומעלה דיווח על עלייה ברמה הדיכאונית. הסגרים והבידוד החריפו את תחושת הבדידות, הדכדוך ממשיך להדהד, ואף להחריף, גם כעת.
גם המשפחה משחקת תפקיד. ילדים, נכדים ונינים שחוזרים מהחזית או מהפגנות עם חרדה וחוסר תקווה, מטפטפים את התחושות הללו אל דור הוותיקים. המצב הלאומי הופך אישי וקיומי. רבים מהם מתקשים לצאת לרחובות ולהפגין, חוששים מאלימות מצד שוטרים או מפגינים אחרים.
יש גם רובד היסטורי. המבוגרים זוכרים ימים שבהם הציבור ידע לאלץ מנהיגים ללכת הביתה כשכשלו. היום הם חשים שזה כבר לא אפשרי, שהשלטון אטום, שאין למי לפנות. התחושה הזו מחריפה את הייאוש ומאיצה את ההקצנה. כשזה מתווסף לחרדה הקיומית על הדור הבא כל נכד בצבא, כל נין בעוטף הפוליטיקה הופכת לשאלה גורלית.
בעולם מוכרים מקרים בודדים בלבד של מבוגרים מאוד שפנו לאלימות אידאולוגית. בשנת 2009, בן 88 פתח באש במוזיאון השואה בוושינגטון והרג מאבטח. בשנת 2019, בן 84 ירה ופצע מתפללים במסגד בצרפת, בבריטניה נעצר בן 74, איש ימין קיצוני, לאחר שהחזיק נשק ותכנן פעולות טרור. אלו מקרים חריגים ונדירים. לא מוכרת בעולם מגמה רחבה של בני שבעים ויותר שמדברים על הצורך באלימות.
בישראל נוצרת רדיקליזציה של ייאוש בגיל השלישי. הדור שחינך אותנו לערכים ולאיפוק מתחיל לדבר בשפת האלימות ולא רק לדבר. החשש הוא שחלילה אדם מבוגר, שמרגיש שאין לו עוד מה להפסיד, יחליט לעשות מעשה בעצמו או לנסות לגייס מישהו אחר לבצע בשמו פעולה קיצונית.
המסוכנות אינה נעצרת שם: צעירים ששומעים את דור המייסדים מדברים על אלימות עלולים לראות בכך לגיטימציה וללכת רחוק מדי. זוהי נורת אזהרה אדומה. ההיסטוריה מלמדת שייאוש שהופך לאלימות כמעט תמיד מסתיים בקטסטרופה. האתגר הוא לשבור את המעגל ולהציע אופק אחר, מנהיגות אחרת, תקווה מחודשת. אחרת, המדינה שכולנו בונים עלולה להפוך למשהו שאף אחד מאתנו לא רוצה.
התרעות פיקוד העורף