לצד ההתרגשות על ההתחדשות קיימות תחושות אחרות. “המלחמה עוד לא הסתיימה, ואנחנו שומעים את הבומים, את הלחימה, בצורה עצימה מאוד ביומיום. הבית מזדעזע בכל בום”, ביטון מתאר. “אני בבית, אבל חושב על החיילים, שנמצאים כל כך קרוב אלינו, ועל החטופים, שגם הם קרובים אלינו ובכל זאת כל כך רחוקים. זו מציאות לא נורמלית. המדינה לא חזרה לעצמה. ובכל הדבר הזה גם יש העניין האישי והעניין הקהילתי”.
כ־20 בני משפחה יתקבצו בבית משפחת ביטון בערב ראש השנה. “בעזרת השם, נהיה כל המשפחה המורחבת, וזה מרגש”, המארח מודה. “האיחולים לשנה הקרובה הם קודם כל ברמה הלאומית, ברמה של העם שלנו – שהחטופים ישובו, שהחיילים ישובו בשלום, שהמלחמה תסתיים, שהגבולות שלנו יהיו בטוחים”.
קוקטייל של רגשות
מהול בדאגות
למרות הפחד וחוסר הוודאות, נסימי חושבת חיובי: “התקווה היא, כמובן, שהכל יהיה בסדר, אבל העובדה היא שהמלחמה עוד מתקיימת, ובעיקר שהחטופים עדיין לא חזרו – זה נורא. בכל פעם שאתה יושב ליד שולחן החג וחוגג, אתה יודע שיש משפחות שבורות, משפחות רבות שהצטרפו למעגל השכול. החג הזה לא יכול להיות עם שמחה מלאה בלב, אולי קצת שמחה על העובדה שחזרנו הביתה פיזית, אבל היא מהולה בהמון דאגות. מנטלית, אנחנו עדיין לא בבית”.
התרעות פיקוד העורף