בשנות ה־80 התבשרה קריית מוצקין על הזדמנות נדירה. מנהל מקרקעי ישראל - היום רמ”י - פנה לעירייה והציע להקצות שטח של כ־40 דונם לטובת תרבות ונופש. ראש העיר דאז, שמחה מילר, הבין שאין לעירייה די תקציב להקים קאנטרי עירוני, ולכן החליט ללכת על מודל חדשני לתקופה: BOT - יזם פרטי ישקיע בבנייה ובתפעול, ולאחר כ-40 שנה יוחזר המתחם לעירייה. כמה שנים אחר כך, ב־1988, נפתח קאנטרי “גלי גיל” - מיזם נוצץ שהפך במהרה לסמל של יוקרה בקריות.
“גלי גיל” היה פארק מים וקאנטרי קלאב מהמתקדמים בארץ. במקום הוקמו בריכה פנימית גדולה, בריכה חיצונית, ספא, מכון כושר חדשני, מגלשות מים, מדשאות, מגרשי טניס ואולמות. המתחם משך כ־13 אלף מנויים, עם רשימות המתנה ארוכות. טל ברודי שימש כפרזנטור, ובערבי שיח שנערכו במקום השתתפו שמות גדולים - יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו וגם דן שילון. הקאנטרי לא היה רק בריכה - אלא זירה שבה נפגשו ספורט, פוליטיקה ובידור.
עם השנים, המתקנים לא שודרגו, תחרות נפתחה בסביבה, והביקוש הלך ודעך. ההכנסות צנחו והקאנטרי התקשה לשמור על מעמדו.
נקודת השבר הגורלית
ב־16 באוגוסט 2010 יצאה משפחת פרוים ליום בילוי בבריכת הפעוטות. איתי, ילד בן חמש, שיחק מתחת לפטריית מים צבעונית. לפתע החלו צעקות. ילדים חשו זרמים חשמליים וברחו מהמים. איתי התמוטט. הוא נמשה מקרקעית הבריכה, פונה במצב אנוש לבית החולים ונפטר כעבור ארבעה ימים.
חקירת המשטרה העלתה חיבורים חשמליים לקויים. גבי בן גלים ושני עובדים נוספים הועמדו לדין בגין גרימת מוות ברשלנות, הורשעו ונגזרו עליהם חודשי עבודות שירות, קנסות ופיצויים. הטרגדיה טלטלה את הקריות, יצרה זעזוע עמוק ושברה את האמון הציבורי במקום. מאז, “גלי גיל” לא הצליח להתאושש.
בעקבות המשבר, בן גלים הסתבך כלכלית גם בעסקאות נדל”ן אחרות. הוא העביר את זכויות ההפעלה של המקום לידי חוצבי הצפון. החברה ניסתה להפעיל את הקאנטרי חודשים ספורים בלבד, ולאחר מכן סגרה אותו באופן חד־צדדי. בעירייה מספרים שבעלי החברה האמינו שיוכלו לשנות את ייעוד הקרקע ולפתח פרויקט נדל”ן, אך בפועל קיבלו לידיהם רק את ההפעלה ולא את הקרקע. רמ”י הבהירה כי ההעברה לא נעשתה בידיעתה ולכן חסרת תוקף.
בסוף 2018 הודיעו בעלי המקום שהקאנטרי ייסגר לצורך שיפוצים. אלא שהשיפוצים לא יצאו לדרך, ובתחילת 2019 נסגר “גלי גיל” סופית.
במקביל, רמ”י התריעה שוב ושוב כי העירייה מפרה את הייעוד המקורי של הקרקע והפכה אותו למסחרי. העירייה ניסתה לטעון שמאחר שהמקום העניק הנחות לתושבי מוצקין, ניתן לראות בו קאנטרי עירוני. הטענה לא התקבלה. הסכסוך התגלגל בערכאות במשך שלושה עשורים. לפני כשנתיים וחצי הכריע בית המשפט העליון: הקרקע אינה עומדת בתכלית הציבורית שלה, והעירייה חייבת לרמ”י 40 מיליון שקלים - סכום שאין ביכולתה לשלם.
מצוקת הקרקע במוצקין
אבישר מצא עצמו מול בעיה רחבה יותר. מוצקין היא העיר הצפופה ביותר בצפון והחמישית בצפיפותה בישראל, עם כ־15 אלף תושבים לקמ”ר. עתודות קרקע פנויות כמעט ולא קיימות. בעיר יש צורך בהתחדשות עירונית בכ־13-14 אלף דירות, אך בשל הצפיפות ניתן לחדש בפועל רק כ-6,200. אם היו מוקמים בגלי גיל 1,500 דירות חדשות, כפי שתכננה רמ”י, הדבר היה מקזז את היכולת לחדש דירות ישנות בעיר ומעמיק את המצוקה.
אבישר הבין שהקמת אלפי יחידות דיור במתחם תקריס את העיר. הוא פנה לשרים ולבכירים - שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף, שר הפנים משה ארבל ובכירי רמ”י - והסביר את הצרכים של 56 אלף התושבים. “לפני עשרים שנה היו כאן שני קאנטרי והעיר מנתה 35 אלף תושבים. היום יש 56 אלף תושבים ובריכה אחת בלבד, הספורטלי. המצוקה אדירה”, אמר.
הלחץ הביא לתוצאה: רמ”י ועיריית מוצקין הגיעו לפשרה. השטח יחולק לשלושה חלקים - שליש לקאנטרי ושטחי ספורט, שליש למסחר ותעסוקה, ושליש למגורים - בהיקף של 200-300 יחידות דיור בלבד, במקום 1,500.
בשנה שעברה נבחרה חברה מתכננת למתחם, וכבר הוצגו סקיצות ראשונות. שלב התכנון יימשך כשנה, לאחר מכן ייצא למכרז מול חברות ביצוע, וההקמה עשויה להימשך עוד מספר שנים. ראש העיר ציקי אבישר בטוח: “אני מניח שבעוד ארבע-חמש שנים, אולי שש, אנחנו נגזור כאן סרט ונחזיר לתושבים את מה שמגיע להם".
בינתיים, המתחם עומד חרב, פרוץ ומוזנח - עדות אילמת לעלייתו ולנפילתו של מיזם נוצץ. הציבור זוכר את ימי התהילה ואת הטרגדיה, את המאבקים המשפטיים ואת השנים הארוכות של הזנחה. עכשיו נותר לראות מתי הפשרה החדשה והתכנית המתגבשת של רמ”י יביאו סוף טוב לסאגה הארוכה - או שהפיל הלבן של הקריות ימשיך לעמוד כעדות לחלום גדול שהתנפץ עוד שנים ארוכות.
התרעות פיקוד העורף