“הייתי על הקו עם עמית שעה ו־21 דקות", אטיאס משחזר. "שמעתי הכל – את היריות, את הצעקות, את כל הזוועה שהתרחשה מסביב. ניסיתי להרגיע אותה, ניסיתי לתת לה כוח, אבל בעצם לא היה לי שום דבר ביד. לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהקשיב. הייתי חסר אונים לחלוטין. כל שנייה הרגשתי שהחיים שלי נשרפים יחד איתה שם. עד שהשיחה נותקה – וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני מאבד אותה. זה רגע שאתה לא יוצא ממנו לעולם, הוא חקוק בי כל שנייה מאז”.
פירק את המשפחה
"בתקופה שבה עמית הייתה חטופה, במשך שמונה חודשים, הפכנו אבן־אבן", אטיאס מספר. "פגישות, ריאיונות, ביקור אצל רבנים. הרעדנו את המדינה. בסוף קיבלנו גופה, ולא את עמית בחיים. מאז שעמית חזרה בחילוץ צבאי, גם אם לא בחיים, יש איזו נחמה בכך שהיא לא בעזה. זה סוג של סגירת מעגל, כי יש לנו משהו ביד. יש משפחות שגם את זה אין להן".
על השנתיים מאז אותו יום, שבו התהפכו חייהם, הוא אומר: "כל יום בשבילנו הוא יום טעון וקשה. הסיפור של עמית פירק אותנו – את אמא של עמית, את אחיה, אותי, כדוד שגידל אותה כאב, את כל המשפחה. זה משהו שלא נתפס. אני לא מאמין שאוטוטו זה כבר שנתיים. הזמן לא זז. והזמן לא מרפא. ככל שהזמן עובר, נהיה לנו יותר קשה, יותר כואב, הגעגוע יותר חזק, והכל יותר מורכב".
"יש עוד הרבה דברים בדרך. אנחנו רוצים גם להוציא ספר מתכונים – עמית אהבה מאוד לבשל, והשתתפה בתוכנית 'מאסטר שף' כמה חודשים לפני שנרצחה. בעיקר אנחנו מתמקדים בדברים של קדושה: שיעורי תורה, הפרשות חלה, רבנים שמזכירים אותה. עמית הייתה לב אחד טהור. אז זה מה שעוזר לנו להחזיק מעמד".
"ההורים של עמית ושל סיאל ניהלו מאבק גירושים קשה, ואחותי הייתה עסוקה וטרודה, אז אני הייתי העוגן, המשענת של הבית. הקשר בין עמית לביני היה של אבא ובת לכל דבר. אני בטוח שאפילו אבא ביולוגי לא היה מעניק לילדים שלו את מה שאני עשיתי עבור עמית וסיאל, ואני מודה לבורא עולם על כך שנתן לי את הזכות הגדולה הזו".
"כשעמית הייתה חטופה, הפכתי את כל העולם במאבק להשבתה, וגם היום אני לא עוצר לרגע בהנצחתה בכל דרך. היא תמיד סמכה עליי, בטחה בי, ידעה שאני העוגן והמשענת שלה. כשאני אומר שהייתי אבא שלה, זה אומר לקחת אותה ואת אחיה לגן ולבית הספר, לטייל איתם בפארק, ללוות לצבא, לדאוג לחום, לאהבה, לכלכלה. הילדים האלה גדלו תחת הידיים שלי".
אטיאס נזכר ברגע שמקבל בדיעבד משמעות מצמררת, נבואית. "חודש לפני שהיא נחטפה, עמית ישבה עם החברות שלה והן צפו בסרט 'חטופה'", הוא מספר. "עמית אמרה לחברות שלה: 'תראו את האבא הזה בסרט, שעושה הכל כדי להציל את הילדה שלו. ככה הדוד שלי שמעון היה עושה אם הייתי נחטפת'. המילים האלה מהדהדות לי כל הזמן בראש. מי היה מאמין שזה יקרה לה חודש אחרי כן?".
עבור הצדק והנפש
כשהוא מתבקש לתאר את עמית, אטיאס אומר שהייתה "ילדה טובה, אנרגטית ומלאת שמחת חיים. תמיד מפזרת חום ואהבה ומקרינה אור לכל מקום שהיא נכנסת אליו. בתקופה האחרונה של חייה הייתה בפריצת דרך בעסק חדש שהקימה בתחום הסטיילינג, והיא הלבישה את האמנים המובילים בארץ. היא תמיד שאפה להיות לוחמת, כמו אמא שלה, שאליה הייתה מחוברת מאוד – אמא שנלחמה על גידול ילדיה. החלום שלה היה להביא לה גאווה בהישגים שלה".
מאז הירצחה של אחייניתו מגיע אטיאס בכל יום פעמיים לבקר בקברה – לסדר, לנקות ולהתפלל. בימים אלה הוא מנהל מאבק להכרה רשמית בו כאב שכול. "אני בטוח שמגיעה לי הזכות להיחשב אב שכול", הוא טוען.
"עמית הייתה הבת שלי. אני לא אבא ביולוגי, אבל אני אבא שלה. כל מי שהכיר את עמית בשכונה, בגן, בבית הספר ובצבא יודע שאני האבא שגידל אותה. עמית בעצמה אמרה בתוכנית 'מאסטר שף' שבה השתתפה: 'שמעון זה אבא שלי. הוא גידל אותי, ואני לא עושה שום צעד בחיים בלי האישור שלו'".
"במקום שייתנו לי להתאבל ולעסוק בזיכרון שלה, אני נאלץ להילחם שיכירו בי. אני 100% נכה נפשית מאז 7 באוקטובר. לא מצליח לתפקד ולא מצליח לעשות כלום. המאבק שלי הוא לא עבור כסף – הוא עבור הצדק והנפש. ההכרה חשובה לי, וכך גם עמית הייתה רוצה. לכן אני עושה את זה. חשוב לי שיכירו בי כאב שכול".
"זה מקרה חריג, יוצא דופן, שמחייב את המדינה להתאים את עצמה למציאות הספציפית שלי ושל כל מי שנמצא בסיטואציה דומה. אני לוחמני. האמת שלי תצא לאור. הצדק ייעשה. אם לא אקבל את ההכרה, אני ארעיד את המדינה. שרשויות המדינה לא יספרו לי סיפורים: כל פעם מנסים להרדים אותי במילים יפות, אבל זה לא יעזור".
"ברגע שתתקבל החלטה שלא תהיה לשביעות רצוני, אני לא אשב בשקט. אני אצא עם כל ההוכחות שיש לי, ואני רוצה לראות שופט, שר, או ראש ממשלה, שיוכלו להסתכל לי בעיניים כשעמית אומרת מול מצלמה: 'שמעון הוא אבא שלי, הוא גידל אותי וטיפח אותי'".
אטיאס, נשוי ואב לחמישה המתגורר בקריית גת, אומר כי המציאות המשפחתית כולה השתנתה לחלוטין מאז 7 באוקטובר. "מאז מה שקרה לעמית, כל הבית שלי התפרק", הוא אומר. "השמחה נעלמה מהבית. אנחנו, המרוקאים, רגילים לשמחות. היינו עושים אצלנו מימונות, קבלות שבת וחפלות – והכל נגמר ב־7 באוקטובר".
התרעות פיקוד העורף