שעתיים ארוכות הם ישבו בצל העץ היחיד. אכלו ושתו ודיברו ארוכות על החיים, על הצבא, על עתיד מבטיח. זמן איכות של אב וילדתו הבכורה. לרגע לא שיערו את רגעי האימה העומדים לבוא. "רק מאוחר יותר הסתבר לי שאלו היו השעתיים הכי יפות בחיי", דומע מרציאנו. "ומאז ועד היום, בשעות הכי קשות, ברגעים הכי בלתי נסבלים, אני חוזר אל הזיכרון הזה בכדי למצוא נחמה".
רב"ט נועה מרציאנו הי"ד, בת 19 במותה, הייתה הבכורה מבין ארבעה ילדים. היא הפכה את אבי ועדי להורים. שנתיים למותה ואביה מרגיש שעדיין לא התחיל להתאבל. "יש טראומה ופוסט־טראומה", הוא מחדד, "ואנחנו עדיין בשלב הטראומה, כי עד היום אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם. למרות הזמן והזעקה, עוד לא קמה ועדת חקירה ממלכתית שתספר לנו מי האשם במותה. עד שזה יקרה, לא נוכל להתחיל לטפל בכאב שלנו".
אני רוצה לשמוע איפה כשלו הצבא, הממשלה, השב"כ, אמ"ן והמל"ל, וקודם כל ולפני הכל מה חלקו של ראש הממשלה, שהיה הראש האחראי על שר הביטחון והרמטכ"ל והצבא בימים שלפני המחדל ובטבח עצמו. אני רוצה ועדת חקירה שתבדוק את כולם, מראש הממשלה עד הש"ג, לפני 7 באוקטובר, במהלכו, ולאורך כל המלחמה. רק ככה נוכל להתחיל להתמודד עם האסון. אי אפשר להתחיל להתאבל לפני שמבינים בכלל מה קרה. ואנחנו במקום האפל הזה, אנחנו עדיין לא יודעים מה קרה. אז עם כל הכבוד לתחקירים ולהשערות, זה בדיוק כמו שנותנים לגנב לחקור את עצמו".
נועה הייתה ילדה של שלום. היא אהבה לקרוא ולטייל, לתרום ולשמח. "נועה הכירה את הארץ דרך הרגליים, לא דרך השמשה בחלון המכונית", מעיד עליה אביה, "היא ידעה לזהות כל שביל וכל מסלול. היא הייתה הבכורה שלנו, ומעולם לא היה לנו ויכוח איתה או חילוקי דעות. היה מאוד נוח לגדל אותה, כי היא הייתה כל כך ערכית וחכמה וטובת לב".
לקראת הגיוס שובצה לתפקיד תצפיתנית. "ובהתחלה היא הייתה מאוכזבת" נזכר אביה. "כי היא רצתה לעשות משהו משמעותי, אבל ברגע שהבינה באיזו אחריות מדובר, היא התחברה והשקיעה בו את כל מאודה. היא כיוונה לקצונה ושובצה למסלול חנית, אבל לא הספיקה לסיים את הקורס".
הן היו חיילות של אף אחד. פלוגות הלכו ובאו, גולני, נח"ל, צנחנים, אבל הן היו ונשארו במוצב. ולכן גם הכירו את מגבלותיו והתריעו עליהן. "המצלמות לא עבדו, הבלונים לא עלו לאוויר לאורך תקופה, והבנות הרגישו שמישהו מנצל את זה ושיש תכונה משמעותית, מבשרת רע. חמישה בלונאים נהרגו ב־7 באוקטובר. אם היו מקשיבים לבנות ומתקנים את מערכות ההגנה, זה היה מונע כל כך הרבה הרג. שבוע לפני 7 באוקטובר נועה הייתה ברגילה ונסעה עם חברים שלה לנופש. בלילה הם דיברו והיא סיפרה להם על המצוקה במוצב. היא אמרה שהתצפיתניות יודעות שהולכים לכבוש את המוצב, שיש הרבה אירועים ליד הגדר, שהגדר פרוצה, שהמפקדים לא מקשיבים להתרעות ומסננים אותן ושהיא מפחדת. מישהו הקליט את הקטע הזה. רואים בו את החברים מגיבים בתחילה בצחוק, בחוסר אמון, ולאט־לאט מבינים את גודל הבעיה וקופאים על מקומם. נועה אומרת בסרטון: אני מפחדת שחמאס ייכנס למוצב, אני מפחדת שהוא ישתלט עליו, יכבוש אותו ויחטוף אותנו".
נועה נחטפה ממיגונית המוצב בבוקר 7 באוקטובר, הובאה לעזה ונרצחה בשבי. גופתה חולצה ב־16 בנובמבר והובאה לקבורה בישראל. ארבעה חודשים לאחר מכן חוסל המחבל אחמד גול, מפקד בגדוד שאטי של חמאס שהחזיק בה. "השיחה הראשונה עם נועה הייתה ב־6:29", מספר האב על הבוקר ההוא. "היה חג, כולם ישנו, ופתאום יובל הבת שלי מגיעה אלינו עם הטלפון שלה ואומרת שנועה מחפשת אותנו. היא דיברה עם אשתי עדי וסיפרה שיורים עליהם פצמ"רים. גשם סגול, קראו לזה. שאלנו אותה, הכל בסדר איתך, והיא אמרה, כן, אני במיגונית".
זה לא אישום גורף נגד גולני חלילה, אבל יש אנשים ספציפיים שלא התנהגו כקצינים וכחיילים, בטוח שלא כבני אדם עם ערכים בסיסיים של ערבות הדדית. לעומתם, אנחנו לא שוכחים את איתי רון, נמרוד אלירז, יוחאי דוכן ואיברהים חרובה, שנלחמו בתוך החמ"ל והגנו על התצפיתניות עד הכדור האחרון". באותו יום ארור נרצחו 52 חיילים רובם מגולני שמסרו את נפשם על מנת להגן על מדינת ישראל.
בבית, ניסו ההורים להתקשר למפקדים, למוצב, לבנות, ולא היה מענה. "הדלקנו את הטלוויזיה וראינו את הטנדר בשדרות. לאט־לאט התחלנו להבין את גודל האירוע. ניסינו להתקשר לנועה ולא היה מענה. שלחנו לה הודעות וראינו שהיא לא קראה אותן. אחר כך התברר שברגע שהמחבלים חדרו למיגונית הם לקחו מהן את הטלפונים ושברו אותם. אנחנו חושבים שהם נכנסו ב־8:00 בבוקר לערך. אבל אנחנו לא ידענו אז שהמחבלים כבר במוצב. היינו בטוחים שלקחו את הבנות למקום בטוח שאין בו קליטה".
אחרי שלושה ימים דפקו גם על דלתם. "קיבלנו הודעה מיחידת איתור הנעדרים שמקומה של נועה לא נודע. שאלנו, מה זה לא נודע, נחטפה? אמרו לנו, לא יודעים. נרצחה? לא יודעים. אמרנו להם, אחרי שלושה ימים אתם לא יודעים? אני מספר את זה לאחי, ואחי אומר לי, אבי, נועה נחטפה לעזה. שאלתי, מאיפה אתה יודע, והוא אמר, כי ראיתי סרטון של נועה בטלגרם. לא האמנתי למשמע אוזניי. אמרתי לו, תשלח לי את הסרטון. צפיתי ובאמת ראיתי אותה, אזוקה מאחורי הגב, ליד חברתה הטובה אורי מגידיש. לקחתי את הסרטון הזה ומיד יצרתי קשר עם הצבא. אמרתי להם, יש לנו תיעוד של נועה חטופה בעזה וסביבה המחבלים".
מאותו הרגע החלו בפעילות להשבת הבת ושאר החטופים. החיים הקודמים נמחקו. דחיפות רבה הייתה שם, שלוותה בתחושת הסכנה והפחד ובמאבק לא מתפשר על הסיכוי להציל את נועה. "עדי הייתה במטה להחזרת השבויים ובמשלחות ברחבי העולם כדי להיפגש עם כל מי שיכול להשפיע, ואני היית בקפלן. פתחתי שם דוכן תפילין וביקשתי שאנשים יניחו תפילין לשחרור החטופים. עסקנו רק בזה. ידענו, אם ננוח לרגע, ויהיה זמן למחשבות על מה שעובר על נועה בשבי, לא נוכל לתפקד".
32 יום הייתה נועה בשבי חמאס ו־38 יום בעזה עד שחולצה משם. "אנחנו יודעים שנועה הוחזקה בבית של משפחה דתית מוסלמית. שלא פגעו בגופה. שהתנאים שלה בסך הכל היו סבירים בהתחשב במצבה. נועה לימדה אותם אנגלית, והם לימדו אותה ערבית. הבת של השובים הייתה בת גילה של נועה, והן היו יחד. כשסיפרו לנו את כל זה בהתחלה לא האמנתי, חשבתי שרק מנסים להקל עליי, אבל אז הוסיפו לספר שבימים הראשונים נועה לא רצתה לאכול, והמשפחה ניסתה לשדל אותה שתאכל ושאלה מה היא אוהבת. אז נועה ביקשה כמה מאכלים שאנחנו יודעים שהם התפריט הקבוע שלה, וככה ידעתי שהסיפורים נכונים. נועה חגגה יום הולדת בשבי. אצלנו יש נוהג להכין לכל יום הולדת את עוגת הקרמבו של סבתא. כנראה שהיא סיפרה להם על זה בשבי. המשפחה לא הצליחה להכין עוגת קרמבו, אבל היא כן הצליחה להשיג לה קרמבו בשבי. לפחות זה".
עבר הלילה, ולמחרת הגיעו נציגי הרבנות הצבאית. "אמרו לנו שנועה נרצחה ושלמרות שאין גופה, הם מבקשים שנתחיל לשבת עליה שבעה. אז ישבנו שבעה על הבת שלנו בלי הלוויה, בלי קבר. באותו הערב תוכננה צעדה גדולה של מטה החטופים לכיוון ירושלים. כמובן שלא יכולנו לקחת בה חלק, אבל ראשי המטה החליטו שהדרך לירושלים תעבור דרך הבית שלנו במודיעין. אני זוכר שביום האחרון של השבעה עדי הייתה בסערת רגשות גדולה. היא אמרה לי בבכי, אבי, איך ייתכן שאין לנו אפילו קבר לבכות עליו? ואני אדם מאמין, יודע שחיילים שנפלו נקראים הרוגי מלכות ויש להם מקום גבוה בשמיים. אז הדלקתי נר וביקשתי מנועה שתבקש מהקדוש ברוך הוא שיחזירו את גופתה. 24 שעות לאחר מכן הודיעו לנו שבמבצע חילוץ הרואי הצבא הצליח להביא את גופתה של נועה הביתה. הדבר הראשון שהיה חשוב לנו לשמוע הוא שאף חייל לא נפגע במבצע הזה, ורק אחר כך הבאנו את נועה לקבורה בישראל".
ושוב הייתה הטלטלה הזאת, בין שיברון הלב לבין ההקלה שלפחות יש גופה וקבר. "מצד אחד הוודאות הזאת, הסופית, שנועה לא תחזור, ומצד שני מעט נחמה שהצלחנו להביא אותה לקבורה ולסגור מעגל".
שנתיים חלפו והגעגוע מחריף ומכלה, אומר מרציאנו, וגם התסכול מהתנהלות הממשלה, שלא ממהרת לתת תשובות ברורות למשפחות. "יש הרבה הורים שכולים שמאוד רוצים לצאת לרחובות ולמחות ולהתקומם על שעדיין לא קמה ועדת חקירה ממלכתית", הוא אומר. "רק שהם מבינים שעכשיו הזמן והאנרגיות חייבים להיות מוקדשים לחטופים. דווקא אנחנו, שיודעים מה זה לאבד, מבינים שהדבר הכי חשוב כרגע למדינת ישראל זה החזרת החטופים הביתה, אלה לחיים ואלו לקבורה. זה הדבר הכי חשוב כרגע, ואנחנו לא רוצים להסיט את המבט ממנו. אנחנו תומכים במשפחות, יוצאים להפגנות, משתתפים בעצרות ובפעילויות כי אנחנו יודעים מה זה להיות הורה של חטוף. זה גיהנום מתמשך. אבל שלא יהיה ספק: ביום שכולם יחזרו הביתה, ההורים ייצאו לרחובות וידרשו בכל דרך צדק".
"אנחנו כשלנו בלהגן על העם שלנו מהמחבלים המשוחררים. עצם האמירה הזאת היא טעות, כי אם נהיה מדינה עם מערכת ביטחון טובה, אם הצבא יהיה מוכן ומעודכן, המחבלים המשוחררים לא יוכלו לפגוע בנו. ברגע שנהיה טובים וחזקים, לא משנה איזה מחבל שישתחרר יעמוד מולנו, אנחנו נדע לבוא איתו חשבון. אבל איך נוכל להיות טובים כאלה ולהתגונן מול האיומים ובתוכם המחבלים המשוחררים, אם לא נשחרר את החטופים שלנו, שבתוכם חיילים גיבורים שהיו חלק מהצבא הזה? איך בדיוק נבסס מערכת ביטחון טובה, הדדית, ערכית, אם החטופים לא ישוחררו על ידינו, איך אמא עברייה תמשיך לחנך ולשלוח את הילד שלה להגן על העם והמדינה שלו, אם היא תדע שאם הוא ייפול בשבי, המדינה, הממשלה והצבא לא יעשו הכל כדי להחזיר אותו הביתה?".
ובין מאמצי התיקון, אבי נוסע אל נועה אל בית העלמין. מביא עימו פק"ל קפה ומחצלת. יושב איתה, מדבר איתה, מעדכן אותה. בוכה עליה. מה היא הייתה אומרת על מה שקרה, אני שואלת אותו. "נועה הייתה נערה מאוד אופטימית", הוא משיב. "הסלוגן שלה היה ‘חייכו כאילו אין מחר'. אני יודע שזה בדיוק מה שהיא הייתה אומרת לנו גם היום, שנתיים אחרי. הלוואי שהייתי יכול ליישם את זה על עצמי".
התרעות פיקוד העורף