חמש אמהות לחמישה חיילים חטופים, ששניים מהם מוגדרים חללים, התיישבו לשיחה משותפת כואבת לקראת השנה החדשה, שנה נוספת שתתחיל כשהילדים שלהן עדיין לא בבית. הן מספרות על הייסורים שבציפייה, על השגרה הנוראה שבה הן חיות ועל התקווה שבה הן נאחזות בכוחותיהן האחרונים, "כי אמא לא מוותרת על הבן שלה".
דומה שדבר ממה שאפיין את חייהן של אמהות החטופים עד שבעה באוקטובר 2023 אינו כשהיה. הן מתגעגעות לחיים ההם - הרגילים, הפרטיים, הטובים - שהיו חייהן. הן כמהות לחיים שלפני, לסדר היום, לתחושת השליטה, לידיעה מה צפוי, לפשטות הקיום שהייתה ואיננה.
הן משתוקקות לחיים שבהם הבנים שם, במרחק טלפון, או הודעה, או נסיעה לביקור בבסיס. המציאות ההיא, הקודמת, נעשתה שקופה, אומרת אנגרסט, בלתי מושגת.
"במקור, אני מהנדסת בכירה בתחום הכבישים והתעבורה, שעובדת 24/7 עם צוות מהנדסים, שחיה בלחץ בריא כזה, של קריירה וארבעה ילדים, ומג'נגלת בין משימות כמו לדאוג לאוכל לילדים ולוודא שהם בסדר בלימודים ולתפעל את הבית, מה שכל אמא נורמלית מתמודדת איתו", מספרת אנגרסט.
היא ממשיכה "עד שביום אחד נזרקתי למציאות אחרת, ואין שום ממשק בין המציאות הקודמת למציאות הנוכחית. עד אז, הייתי משימתית כזאת, מקפידה שהכל יהיה בשליטה. ומאז מה שקרה - הכל לא בשליטה, הכל לא ברור, מעורפל. נשאבתי למציאות אחרת, בלי אופציה, בלי גישה למציאות הקודמת. לפעמים אני פותחת מיילים מהעבודה, והם שקופים לי".
"הפכתי לאמא של מתן החטוף ושל שלושה ילדים בטראומה, שלושה ילדים שאמא לא ממש איתם גם כשהיא נוכחת. הראש נלקח רק למתן, ומשלב מסוים - גם להתעסקות באיך אני בכל זאת משמרת את המשפחה. וזה לא רק הילדים, אלה גם הסבים והסבתות משני הצדדים, שהיו מעורבים בגידול של מתן, וכואבים מאוד מאז שהוא חטוף, וזה קשה". מספרת אנגרסט.
קעקוע ומשמעותו
את חלקן אנו שומעים זועקות בגרון ניחר בעצרות. לא מרפות, לא עוצרות, לא מוותרות, "כי אמא לא מוותרת על הבן שלה", מסבירה אנגרסט את מה שאי אפשר לא להבין.
"אנחנו בדרך כלל מטיילים עם הכלבה בשמורת הטבע שליד נס ציונה בימי שישי אחר הצהריים, והמנהג הוא שאנחנו מתקשרים במהלך הטיול הזה לומר שבת שלום למי מהילדים שאיננו בבית בשבת", משחזרת אמו. "באותו יום שישי התקשרנו לנמרוד, הוא סיפר שהוא משחק שש בש עם החבר’ה והיה במצב רוח מבודח כזה".
היא ממשיכה ומספרת "השיחה הייתה הומוריסטית, נהדרת. הוא תמיד נמשך לעולם המשחקים, אוהב לשחק שש בש ושחמט, וגם משחקי קלפים ומשחקי קופסה. מאז שהוא ילד, כשהוא משחק - הוא כל-כולו בזה, שום דבר אחר לא מעניין אותו".
כשהיא מספרת על נמרוד שלה, העיניים של ויקי מתחייכות לרגע. הגעגועים והדאגה נמחקים להרף עין מפניה: "שלושה ימים לפני שבעה באוקטובר הוא הגיע הביתה עם קעקוע על הזרוע, עשה לכולנו הפתעה. הוא הראשון במשפחה שעשה קעקוע, וזה מתאים לו. נמרוד בחור שקט כזה, מחובר למי שהוא, החלטי בדברים שהוא רוצה.
יש לו האמת הפנימית שלו. הוא חזר עם קעקוע של עורב, שלימים למדתי שהוא סמל לשינוי, ליציאה מחושך לאור. הוא כנראה לא בחר בזה סתם. אני זוכרת שלפני שהוא חזר למוצב עוד וידאתי שהוא לא שכח לקחת איתו את המשחה שצריך למרוח על הקעקוע.
אורנה נאוטרה מספרת בחיוך שאף שעומר הבטיח לה שילך לראות דירות לפני שהוא חוזר מהחופשה למוצב, הוא בילה עם חברים בחוף הים. "עומר התגורר בחדר בדירת שותפים בגבעתיים", היא מפרטת. "הוא בדיוק התחיל אז את שירות הקבע. היו לו כל הזמן נזילות בדירה, אז דרבנתי אותו לצאת משם, למצוא דירה אחרת. הוא רצה מאוד רכב ליום ההולדת, שאותו היה אמור לחגוג בהמשך החודש, והצעתי לו לשכור רכב".
היא ממשיכה "אז במקום לראות דירות, הוא נסע בחופשה בכל הארץ וביקר חברים ומשפחה, כאילו ערך מסע פרידה בלי לדעת שזו פרידה. יום לפני החזרה לבסיס, חברים רצו שיבוא איתם לראות שקיעה בים, ועומר אמר להם 'אמא שלי תהרוג אותי, אני חייב לראות דירה'. הוא לא ראה אף דירה. ביום שישי הוא התקשר אלינו, לניו יורק, וסיפר שהם ברגוע, שהורידו כוננות, שחמאס 'נרגע' אחרי חודש עם הרבה פעילות, ולכן הוא מתכנן לעשות לחבר'ה פעולת גיבוש למחרת. הוא שמח כי כל הצוות היה שם, והוא כבר היה אמור לצאת לקורס נוסף".
תחת אש כבדה, הוא יצא עם צוותו אל הגדר בניסיון להדוף את המתקפה. במהלך הקרב נפגע הטנק ונאוטרה וצוותו נחטפו לרצועת עזה. אחרי 421 ימים קבע הרב הצבאי הראשי כי נאוטרה נפגע אנושות בקרב ומת במנהרות חמאס ביום החטיפה.
היא ממשיכה "שכרנו בית, והיו ארוחות והיה ביחד. הצלחנו להיות שוב משפחה. עומר היה מגיע בשבתות אלינו, ולא לחדר השכור שלו. היינו רגל פה, רגל שם, ואז הכל התפוצץ לנו בפרצוף. עוד לפני כן, כשהיינו בניו יורק, בכל פעם שהוא הודיע שהוא יוצא לרגילה, הייתי עולה על המטוס לארץ כדי להיות איתו".
עוד מספרת "היינו משחקים שש בש, ועומר, התחרותי, לא היה מוכן לעצור עד שניצח. ברגילות האלה היינו יוצאים לאכול ומטיילים יחד בטבע. הוא כזה שטותניק, שכשהייתי מבקשת חיבוק, הוא היה מועך אותי עם ה-1.90 מטרים שלו, וכשאמרתי לו שהוא הורס לי את הגב, עומר היה מועך אותי חזק יותר".
כשהיא מספרת על עומר, נאוטרה נעה בלי משים בין לשון הווה ללשון עבר: "ב-14 החודשים שבהם לא היה כל מידע לגביו זה היה ממש מטורף. וגם עכשיו, השכל אומר שעומר לא חי, וישבנו עליו שבעה, ומצד שני, כל עוד לא מחזירים אותו - אי אפשר להשלים עם מותו ואי אפשר להשלים עם המחשבה שככה זה יישאר וזהו. אני לא יכולה לפנות מקום להשלמה רגשית עם העניין הזה. אנחנו עדיין לא במקום של ללמוד לחיות עם האבל, אבל כן מבינים שלנו לא יהיה ככל הנראה איחוד מרגש".
הנכחה, לא הנצחה
עוד מספרת "הייתי מבולבלת, וגם אמיר אמר שהתבונן בו כשיצא מהרכב וראה שהוא צועד בכבדות כזאת. הוא חשב שאולי זה בגלל שעוז היה אמור לצאת לקורס פיקוד, וקשה לו לעזוב את הצוות. בשישי בערב הוא התקשר בדיוק כשהיינו בקידוש, עשינו שיחה קצרה והצעתי שנתקשר אליו מאוחר יותר. כשהתקשרנו, הוא לא ענה, ובחצות שלח הודעה 'סורי שלא עניתי, נדבר בבוקר''.
ממשיכה ומספרת "התעוררנו לאזעקות, רצנו לממ"ד ולא רציתי להפריע לו, אז כתבתי לו רק 'עֹוזי, תהיה חזק, אוהבת אותך'. אחר כך שלחתי עוד כמה הודעות. לחלקן עוד היו שני סימני וי שלא נהיו כחולים. להודעה ששלחתי בצהריים, כשכבר נטרפתי מדאגה, היה רק וי אחד. הוא כנראה כבר לא היה בחיים כששלחתי אותה".
142 ימים חיו בני משפחת דניאל באמונה ובתקווה שעוז בחיים: "אחרי כמה ימים שבהם הוא הוגדר 'מנותק קשר' הודיעו לנו רשמית שהוא חטוף, ואז קיוויתי שהוא לא עשה את מה שאמר לי שיעשה אם ייחטף, בשיחות שהיו לנו בנושא הזה".
היא מספרת "עוז תמיד אמר 'אם זה קורה, אני לא הולך עם החוטפים, אני אעשה הכל כדי לא ללכת איתם ולא להגיע לשבי'. פחדתי שהוא ייאבק בהם והם יהרגו אותו, וכשהבנתי שהוא נחטף, פחדתי שאם הוא עשה מה שאמר שיעשה, הוא לא יצא מזה בטוב. לימים ראינו שהם הוציאו אותו בחיים, שהוא נאבק בחוטפים בדיוק כמו שאמר שיעשה, והוא כנראה נהרג בין 7:26 ל-7:55 באותו בוקר".
היא מספרת "מאז שקיבלנו את הבשורה, התחיל מסע חדש, מאוד לא פשוט להבנה ולעיכול. צריך לעשות שינוי של 180 מעלות. אנחנו עד היום לא מעכלים שעוז לא בין החיים, למרות שקברנו חפצים שהיו ספוגים בדם שלו וישבנו שבעה. יש לי עדיין תקווה קטנטונת, אבל אין לי אשליות".
עוד מוסיפה "אני מקווה שכשיחזירו אותו לקבורה תהיה לי סגירת מעגל, ויודעת שלפחות תהיה לי ודאות. בינתיים אנחנו בתוך האירוע, לא מסוגלים לקבל את זה. כל עוד הוא שם, אנחנו עוסקים בפעולות הנכחה, לא הנצחה. ובינתיים, אני קוראת לעצמי אמא של חלל חטוף, לא אמא שכולה. אני מקווה שהחזרתו תיתן לי שקט".
ממשיכה "הקיום סובב סביב זה. את קמה בבוקר, ואם את מסוגלת להתראיין - את מתראיינת, ואם לא, אז לא. בכל רגע את חושבת רק דקה קדימה. אין לי היכולת לתפקד יום רצוף בלי לנוח, וקרה שנרדמתי על הכביש. אני נרדמת בלילות. השינה עבורי היא בריחה, היא מנתקת אותי מהמציאות המאוד לא פשוטה הזאת. אבל יש רגעים שבהם אני מתעוררת ומרגישה שאני חייבת להתיישב כדי לנשום".
ממשיכה ומספרת "למזלי, אימצתי כלבה אחרי מה שקרה, והיא מוציאה אותי מהבית. אחרת לא הייתי יוצאת בכלל. הכי נוח לי לא להיפגש עם אנשים, לא להתעמת עם דברים, רק להקפיץ את הבנות שלי כשהן צריכות, וזהו. ניקיון ובישול הם בזמן הזה כמו ריפוי בעיסוק מבחינתי, כי אם ממילא הראש עובד נון סטופ, אז לפחות שיעבוד קצת על דברים אחרים".
עוד מספרת "התחלתי לאחרונה ללכת לסטודיו לקדרות אצל השכנה שלי. לפעמים אני הולכת ויוצרת צלחות וזה נעים לי דווקא כיוון שזה תלוש לי מהמציאות, ולפעמים אני לא הולכת כי זה מרגיש לי חסר משמעות. לפני כמה חודשים התחלתי לקיים פעם בחודש ארוחות שבת עם החברים של תמיר - זה מכניס את תמיר הביתה והבנות אוהבות את זה. אחרי האוכל כולם משחקים משחקי קופסה, והבנתי שגם החברים זקוקים לזה".
על הארוחה היא מספרת "אני עושה לזה בילד-אפ במשך כל השבוע, מתכננת מה להכין ומה אקנה, וזה נותן לי חיות. נעים לשמוע מהצד את החיים שנכנסים הביתה לערב אחד. ועדיין, בכל שישי זה בום מחדש בלב, מזה שתמיר לא מגיע. אנחנו חיים במין מצב שדומה למה שמרגישים כשמצוננים ואוכלים משהו ואין לו טעם".
"כך מרגישים החיים בינתיים. לנו אין ודאות, וחוסר הוודאות לוקח לכל מיני מקומות. אני באישיותי אדם של 'התסריט הכי גרוע’, אז נוח לי לברוח למקום במחשבות שבו הוא לא סובל. ועדיין, כשאני רואה חטופים שחזרו, אני אומרת לעצמי, 'כן, אני רוצה אותו, אני רוצה אותו פה, אני רוצה לחבק אותו’. כל עוד תמיר בשבי, אני חיה בין שני העולמות, ולא באמת מסוגלת ליהנות מכלום". מסכמת נמרודי.
אדם אחד יכול להחליט
כל האמהות המשתתפות בשיחה מסכימות כשנאוטרה מדברת על החיים כאם של חטוף במושגים כמו סיוט וסרט אימה. מספרת ויקי כהן: "אני קמה בבוקר ומטיילת עם הכלבה שמחכה לי, לפעמים ממש סוחבת את עצמי בקושי בכפכפים, ואחר כך לוקחת כמה דקות לעצמי שבהן אני מתפללת ועוטפת את נמרוד באור".
עוד מספרת "חוץ מראיונות והשתתפות בעצרות, ומחשבות על הצעד הבא, אין לי כוח לעשות כלום. יש ימים שבהם אני באמת לא עושה כלום כי אני מבינה שאין ברירה, שאני צריכה להיות קשובה לגוף שמדבר כאב. למשל, אני צריכה סנדלים, אבל אני לא מסוגלת להיכנס לקניון ולקנות, ולא מסוגלת לעשות קניות בסופר או לנקות את הבית".
ממשיכה ומתארת "לרוב זו שינה של ציפה כזאת, שינה לא עמוקה, לכן אני כל הזמן עייפה, עייפות פיזית ונפשית מהמרוץ הזה, שנשאבנו לתוכו ושבכל יום אנחנו תוהים מתי הוא ייגמר. בכל זאת אנחנו קמים בכל בוקר וממשיכים הלאה, עם שאלות כמו למה זה קרה לנו ולמה זה לא מסתיים כבר. המזל הוא שיש אנשים קרובים, כמו אחותי וחברותיי, ואני יכולה להרים טלפון ומיד לקבל תמיכה".
כהן משתדלת להיזכר בכל הזדמנות בחוויות החיים לצד נמרוד. "למשל", היא מספרת בחיוך, "אני נזכרת באיזה יום שרציתי להכין לי ביצה קשה ושכחתי אותה על הכיריים, וזה התפוצץ ועפו חלקי ביצה לכל עבר. ונמרוד, שהיה בבית, פשוט לקח מטלית וניקה הכל. הוא פשוט היה שם בשבילי. ברגעים כאלה אני מודה על זה שהוא הבן שלי, מודה על הדברים הנפלאים שיש בו, על העוצמות שבו, ומתפללת שהן עומדות לזכותו בשבי ומשרתות אותו ועוזרות לו שם".
כהן ממשיכה "אני גם מדמיינת הרבה את חזרתו הביתה, את שגרת החיים כשהוא שוב איתנו. הוויז'ן הזה נותן לי כוחות - נמרוד חוזר, ויש לו תוכניות, ואני רואה אותו מחייך ומרגישה את האנרגיה שלו בבית ושומעת אותו אומר לי, 'אמא, אני הולך עם חברים', או 'אני הולך לחדר הכושר'. הדברים הקטנים האלה, היומיומיים, נותנים לי כוחות, ואני מקווה שאולי גם הוא קולט משהו מאנרגיית החיים הזאת במקום שבו הוא נמצא עדיין".
היא ממשיכה "קיבלתי החלטה למענם, שהם חייבים לראות אותי עומדת על הרגליים, מתפקדת. התחלתי לנהל את ההתפרקויות שלי, ואני מאפשרת לעצמי להתפרק רק כשאני לבד, במקלחת או באוטו, ואז אני קוראת שוב ושוב את ההתכתבויות שלי בוואטסאפ עם מתן, ומדברת אליו, ובוכה. בוכה המון".
היא עדיין ממששת ומרחרחת את חולצת הטי שלבש מתן בחג הראשון של סוכות לפני שנתיים, והשאיר להתאווררות על כיסא בחדרו. גם המצעים במיטתו שם, מאז שבעה באוקטובר, משמרים משהו ממנו עד שיחזור. "אני אפנק אותו במצעים חדשים ונעימים", אמו אומרת.
סמ"ר אנגרסט, נהג טנק, יצא עם חבריו לטנק בבוקר שבעה באוקטובר להגן על יישובי עוטף עזה. שלושה מחבריו נהרגו בקרב במוצב נחל עוז. אנגרסט נחטף מהטנק ובחודש אפריל האחרון פורסם סרטון החטיפה שלו, שלימד על הלינץ’ שעבר.
בדומה לויקי כהן, גם ענת אנגרסט מתארת שינה טרופה, מקוטעת, "שינה של התרסקויות לשעה-שעה וחצי". רוב זמנה הוא עיסוק אינסופי במטרה הגדולה, הטבעית - השבת בנה הביתה. אין רגע ביום, היא מעידה, כבר יותר מ-700 ימים, שבו אינה חושבת על מתן ועל מה עוד אפשר לעשות כדי להחזירו.
"עד שמתן יחזור, אין חגים - לא לנו ולא למשפחה המורחבת", היא אומרת. "אנחנו רק חושבים איפה לשים את עצמנו כדי לא להרגיש שהזמן עובר בלעדיו. אלה השעות הכי קשות. בסוף, העצב הכבד הזה הוא עצב פרטי. אני מסתכלת בעיניים של הילדים שלי ואין לי תשובות. לא הצלחתי להגן על מתן. הבאתי את ילדיי לעולם שבו יש אדם אחד שיכול להחליט שמתן לא יהיה איתנו בראש השנה. אדם אחד שמחליט שמתן ימשיך לסבול ושהאחים של מתן ימשיכו לסבול. הכי קשה זה לדעת שזה בידי בן אנוש, ובינתיים זה לא קורה. כל מה שאני יכולה לעשות הוא להיאבק".
"מה שקרה בדוחה מחריף את התחושה הקשה ממילא, שכל מה שקורה מאז שבעה באוקטובר פשוט לא אמיתי, לא הגיוני", מוסיפה נאוטרה. "איכשהו, כל הזמן קורים עוד ועוד דברים שבמקום להוביל אותנו ואת החברה בישראל למקום של רגיעה שכולנו זקוקים לה כל כך, מובילים אותנו לעוד ועוד טירוף. חשבנו כבר שהנה, הממשל האמריקאי מתערב ויש אולי קו סיום לסיוט הזה - וזה מתפוצץ. זה מזכיר לנו מאוד את אירועי הקיץ שעבר, עם חיסול הנייה ורצח ששת החטופים במנהרות. אנחנו קוראים להנהגה ללמוד ממה שקרה, ואין מי שיקשיב, וזו תחושה מתסכלת ומפחידה".
בבית משפחת כהן, כמו בבית משפחת אנגרסט, אין ארוחות שבת משפחתיות מאז שהבנים בשבי חמאס. את החגים לא חוגגים בינתיים בבתיהן של חמש המשפחות. האמהות מספרות שימי החגים נעשו קשים במיוחד מאז שגורל הבנים לוט בערפל, ושחגי תשרי הם הקשים מכל, בשל קרבתם ליום האסון.
"כשאני מרגישה שמזג האוויר משתנה עכשיו, ורואה שהחצבים מתחילים לפרוח, אני אומרת לעצמי, 'איך יכול להיות שעולם כמנהגו נוהג ואנחנו תקועים בשבעה באוקטובר 2023'", אומרת נמרודי. "המחזוריות הזאת של החיים קשה, היא מנכיחה את ההיעדר. הזמן חולף, האחים והאחיות של הבנים החטופים שלנו גדלים ומתבגרים, והם עדיין שם, כאילו עבורם הזמן עצר מלכת".
"אחת הברכות בערב ראש השנה היא 'שנהיה לראש ולא לזנב', ואני מאחלת לנו שנהיה לראש, שנוביל את החברה למקום טוב יותר ולא ניתן למקבלי ההחלטות להמשיך להוריד אותנו ולהוביל אותנו למקום לא טוב. שנוביל אנחנו למקום של אור, של איחוד, של חיים טובים יותר", מסכמת כהן.
התרעות פיקוד העורף