האירוע התרחש בדרום הארץ, כאשר נהג הנאשם ברכב טנדר מיצובישי נמנע מהתנגשות עם משאית גרר. על פי כתב האישום, לאחר שעצרו שני הרכבים, יצאו הנהגים והחלו ויכוח עם קללות, במהלכו שלף הנאשם אקדח אוויר ותקף את נהג המשאית, בכך שכיוון אליו את הנשק והכה אותו בראשו.
התביעה טענה כי הנאשם ביצע תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיים על המתלונן. התביעה טענה כי "גרסת הנאשם נבנתה בדיעבד, תוך שינויי גרסה מהותיים", וכי לא התקיימה סכנה מיידית והתגובה הייתה בלתי מידתית.
נקודת המפנה במשפט הייתה עדותו של העד, שהוכרז כעד עוין על ידי התביעה. הוא העיד כי המתלונן ירד מהמשאית עם אלה ראשון, ורק לאחר מכן הנאשם חזר לרכבו והוציא את האקדח. "הוא הוציא משם אקדח והתעמת עם אותו נהג", העיד, תוך שהוא מבהיר כי המכות ניתנו במטרה להוציא את האלה מידי המתלונן.
השופט קבע כי "המתלונן הוא שירד מהמשאית עם האלה כשהמרחק בין הרכבים כמטר וחצי בנסיבות הכמעט תאונה". לדבריו, המרחק הקצר והזמן המוגבל של שניות ספורות לא אפשרו חלופה אחרת. "אלמלא התערבות אנשים היה האירוע מסלים לפגיעה קשה בנאשם עצמו", כתב בהכרעת הדין.
בית המשפט מצא כי הנאשם עמד בכל תנאי ההגנה העצמית: סכנה ממשית ומיידית, העדר חלופה סבירה, ומידתיות. השופט הדגיש כי "הנאשם כשהוא חושב שהוא מוגן מפני כלי משחית של המתלונן התקשר למשטרה מתוך הרכב מייד בסמוך עם ניטרול הסכנה הראשונה".
במקביל הודגש כי המתלונן הורשע בתיק נפרד על תקיפת הנאשם עם אלה נוספת ופגיעה ברכבו, ונידון לשמונה חודשי עבודות שירות. עובדה זו חיזקה את מסקנת בית המשפט לגבי רמת הסכנה האמיתית שעמדה בפני הנאשם.
השופט סיים את פסק דינו בקביעה כי "הנאשם התמודד עם איום מידי של בריונות כביש שהוכחה בהרשעה בדין של נהג המשאית, ואין לתור אחר הדדיות מעושה שאינה חקר הוגן של המעשה". הוא הוסיף כי "לאחר ניתוח מכלול הראיות, הנני קובע כי הנאשם פעל מתוך הגנה עצמית ולא חרג ממסגרתה".
התרעות פיקוד העורף