עד שבעה באוקטובר הייתה אישה של עשייה. כתבה, יצרה, אפתה, התעמלה. "אני אוהבת לעבוד עם הידיים", היא העידה על חייה הקודמים. "אבל בשנתיים האחרונות אני אפילו לא מסוגלת להכין עוגה. עד שנחטפתי אהבתי לעשות התעמלות, לצאת להליכות, לשחות בכל יום, שבע פעמים בשבוע. מאז שחזרתי זה לא כל כך קורה, גם כי כשהמחבלים הוציאו אותי מהחלון של הממ"ד הם קרעו לי את המניסקוס בברך".
"קית', הם בתוך הבית"
שבעה באוקטובר הגיע לכפר עזה מוקדם עם שחר. כמו בשאר היישובים, גם בקיבוץ לא הבינו תחילה את גודל האירוע וכשהחלו האזעקות נכנסו כהרגלם אל הממ"ד. "אחרי כמה סבבים של צבע אדום יצאנו אל הסלון וראינו דרך החלון את הקסאמים", שחזרה אביבה. "בגלל הגובה הרב, ידענו שהם נורו לכל שטחי הארץ ושהם יגיעו גם אל תל אביב. חזרנו אל הממ"ד ומתוך הרגל אפילו לא סגרנו את הדלת. יש בכפר עזה רק כמה שניות להגיע לממ"ד מרגע הישמע האזעקה, כך שבדרך כלל נהגנו לרוץ ולהסתתר מאחורי הקיר. אף פעם לא היה לנו זמן לסגור את דלת הממ"ד.
אביבה: "קית' לא סיפר לי את כל זה. ביקשתי ממנו שלא יספר לי דברים קשים. גם ככה הייתי כל כך מבוהלת. אבל אז הירי התקרב גם אל הבית שלנו. נדרכתי מאוד. התחלנו לשמוע צעקות בערבית וגם המון יריות על הבית. ישבנו בתוך הממ"ד ושמענו אותם מתהלכים בחוץ. אמרתי לקית', הם בתוך הבית".
אביבה המשיכה לספר מה עבר עליהם באותם רגעים: "אנחנו תופסים את הידיים, ופתאום הדלת נפתחה ומחבלים עמדו בפתח. אני זוכרת שנעמדתי וצרחתי איזה ארבע פעמים, צרחה שלא ידעתי בכלל שהיא יכולה לצאת ככה מגרוני. וקית' ישב עם הראש בין הכתפיים. אחד המחבלים ניגש אליו, תפס אותו בחולצה והרים אותו באלימות עד שהחולצה נקרעה".
קית': "הייתה לנו מיטת תינוק בממ"ד, והם כל הזמן שאלו, איפה הוולאד, איפה התינוק? לא כל כך יכולנו לתקשר איתם כי הם דיברו ערבית. אחד המחבלים ירה. ראינו את ההבזק ליד הרגל של אביבה ונוצר חור ברצפת הממ"ד. דחפו אותנו לסלון. עמדנו שם בפיג'מה, כשמולנו 15 מחבלים שצורחים עלינו וצורחים בעיקר אחד על השני. הם רבו ביניהם על משהו. חלק מהם היו על אזרחי ורובם במדים. ואז אמרו לנו להתלבש והביאו לנו את השלט של הרכב ושאלו איפה האוטו".
אביבה: "דחפו אותנו החוצה באלימות, דרך החלון האחורי אל השיחים. אני קיבלתי מכה בברך וכשעברתי את החלון, נקרעה לי רצועת המניסקוס. קית' עף על האדמה ונשברו לו הצלעות. לאחד המחבלים הייתה סכין ארוכה, והשני ירה בנו קליע שהוריד לקית' חלק מהעור. נעמדנו וקית' התחיל ללכת לאט בכוונה. מדי פעם אני נזכרת בשאלות שתכננתי לשאול אותו על הבוקר ההוא. למשל, כשהוא לקח לי את היד ואמר לי שאנחנו חייבים לברוח. למה הוא חשב שנוכל לברוח כשסביבנו היו כל כך הרבה מחבלים? וכשהגענו אל האוטו הוא נתן להם בכוונה את הקוד הלא נכון. הוא ידע שעומדים לקחת אותנו לעזה".
קית': "לא יכולתי להשלים עם מצב שבו חוטפים אותנו. אז בכוונה הלכנו לאט ועשיתי את עצמי כאילו אני בהלם ולא מסוגל לתקשר איתם, כדי להאט את הכול. חשבתי שצריך להרוויח זמן עד שהצבא יבוא. היה לי ברור שהצבא מעבר לרחוב, שהוא לגמרי בדרך ותוך דקות הוא יגיע ויחלץ אותנו. היו אנשים נוספים בקיבוץ שחשבו כמוני, ניסו להתנגד או לברוח ושילמו על זה בחייהם".
אביבה: "הכניסו אותנו לאוטו והתחילו לנסוע כמו מטורפים. בדרך ראיתי עשן משכונת הצעירים וקבוצות של מחבלים על הדשא. יצאנו משער הקיבוץ וראינו את המכשול פרוץ לגמרי ואוטו מפויח לידו. לא היו שם שום אמבולנס, שום רכבי משטרה. אמרתי לעצמי, אני אפילו לא שומעת מסוק שמנסה לירות מהאוויר. איך זה ייתכן? ככל שהתרחקנו ראינו יותר רכבים מגיעים מעזה לישראל ומחבלים שהולכים לכיוון הקיבוץ שלנו ברגל. והיה שם אחד עם מצלמה. עד היום אני ממש זוכרת את הפנים שלו".
כשהגיעו לעזה הועברו לרכב אחר. "מחבל אחד הוציא מהתיק חולצת טריקו שחורה ושם אותה על הראש שלי", נזכר קית'. "אחר כך הוא הוציא זוג תחתונים ושם על הראש של אביבה. בגלל שהחולצה התלבשה עליי עקום, יכולתי לראות דרך השרוול את ההמונים שעומדים בעזה, מתקהלים, מוחאים כפיים. שמעתי את הנהג צועק, 'אסירים, אסירים', ואת ההמון מתלהב. זו הייתה חגיגה".
רק לא להיות לבד
51 יום הוחזקה אביבה (62) בשבי חמאס. היא שוחררה בעסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023. בן זוגה קית' (64), שנחטף עימה, נותר בשבי לאורך 484 יום, עד לשחרורו בעסקה בפברואר 2025.
"עברנו דברים מאוד קשים", סיפרה אביבה. "היינו חלק מהזמן במנהרות כמעט בלי מים ואוכל. התייחסו אלינו באלימות. פגעו בנו, קיללו אותנו, הרעיבו אותנו, הכו והפחידו. כמעט לכל אורך השבי הייתי חולה. היה לי חום, היו לי דלקות בבטן כי היינו מיובשים ומורעבים. ירדתי עשרה קילו, גם קית'. בשלב מסוים התחלתי לשמור לו אוכל וקית' לא היה מוכן, כי הוא ראה שגם אני מאבדת משקל. פעם שמרתי לו תמר, ומחבל מצא אותו וזרק. כמה בכיתי על התמר הזה".
קית': "שיחקנו הרבה 'ארץ עיר'. היו לנו הרבה מאוד שיחות על המשפחות, על השמות של ההורים, של האחים, על ימי ההולדת שלהם. לפעמים היו נועלים אותנו והרשו לנו לדבר. אבל לרוב היינו צריכים להיות בדממה מוחלטת".
בנובמבר אותה שנה, בתום שבעה שבועות ויומיים, שוחררה אביבה בעסקת החטופים הראשונה. "יממה לפני השחרור הפרידו ביני לבין קית'. זה היה רגע נוראי", אמרה אביבה. "ואני דווקא הרגשתי הקלה מאוד גדולה", אמר קית', "כי ידעתי שהיא חוזרת".
אמרו להם שקית' ישתחרר יום אחרי אביבה. "ואני יצאתי ברגשות מעורבים", היא אמרה. "מצד אחד אמרתי לעצמי שאני חייבת לשמוח בשביל הבנות, שאני חייבת להיות חזקה בשבילן כי שי איננו. לכל אורך תקופת השבי חשבתי שהבן שלי שי נרצח. ומצד שני, מאוד דאגתי לקית'. כשפגשתי את החיילים במסוק, אחת החיילות אמרה לי שארבעה ילדים מחכים לי ברעים. אמרתי לה שלא אתמודד, שאתעלף כשאראה את שלוש הבנות שלי בלי הבן, והיא נבהלה לרגע, עשתה עוד בדיקה ליתר ביטחון ואמרה לי, 'ארבעת הילדים שלך בחיים'. כשהיא אמרה את זה בכיתי כמו תינוקת".
בחוף הים בעזה
ובינתיים דווקא בשבי היו אביבה והילדים עיקר דאגתו של קית' שנותר מאחור. "הייתי בטוח שהם סובלים הרבה יותר ממני", הוא אומר היום. "בכל יום חשבתי, לו רק היו יודעים שאני בחיים ואני בסדר. יש אנשים שמאמינים שאפשר לתקשר מרחוק, אז בכל יום הייתי עוצם עיניים ומגבש בדמיוני את תמונות בני המשפחה שלי, עובר אחד-אחד ומעביר את המסר שלא ידאגו. קיוויתי שזה ייגע בהם באיזשהו אופן".
"ובעיניי זה היה שטני", אמרה אביבה ביובש. "אבל לא הקדשתי אנרגיות לזה. ראיתי את קית' רזה כמו שלד. הוא לא היה נראה כמו קית' שעזבתי. הוא היה צל. כל הצלעות בחוץ והעיניים שקועות".
קית': "הוציאו אותי מהרכב של הצלב האדום ופגשתי פסיכולוגית ורופא. הם שאלו מה שלומי ואמרו לי שהמשפחה רואה אותי בשידור חי. הייתי בהתרגשות שיא, נפנפתי עם היד. לקחו אותי לרעים ואמרו שאני יכול להתקלח ולהחליף בגדים ושאביבה ושי מחכים לי. אחרי 484 יום בעזה, שבהם באף רגע לא הרגשתי נקי ורק חלמתי על מקלחת, סוף-סוף יכולתי להתרחץ כמו שצריך. שפשפתי את הגוף שלי שלוש פעמים בסבון, שוב ושוב ושוב.
"הרופא נכנס לחדר, שאל מאחורי הדלת אם הכול בסדר והזכיר לי שאביבה ושי מחכים. מצד אחד רציתי לחבק אותם כמה שיותר מהר, מצד שני, רציתי לפגוש אותם כמה שיותר נקי. יצאתי ונפגשנו. אני זוכר שהשתדלתי בכל כוחי להראות להם שאני תקין לא רק בגוף אלא גם בראש. אז ניסיתי להקליל קצת, להראות שאני בסדר".
אנחנו מדינה חטופה
שנתיים למחדל, לחטיפה ובעיקר למצב הלא נתפס שבו חטופים חיים וחללים עדיין שם. אביבה וקית' סיגל בתוך הקושי. החיים הקודמים נמחקו ואינם. הקהילה התפזרה, חלקה בנתה לה בית בקיבוץ רוחמה, אחרים עברו לקיבוץ שפיים, ואילו בני משפחת סיגל קבעו את מושבם בקיבוץ גזית.
אביבה: "אני ברגשות מעורבים. מצד אחד זכיתי. זכיתי לקבל את קית' בחזרה. זכיתי לראות את הנכדים שלו מחבקים אותו ואת הילדים שלנו מאושרים איתנו. זה כל פעם מרגש אותי מחדש".
"אנחנו מדינה חטופה", היא הוסיפה, "משפחות שלמות שולחות ילדים להילחם, כל כך הרבה חיילים נפלו בקרב כדי להשיב את החטופים. זה חייב להיגמר. החזרת החטופים היא תפקיד הממשלה והמנהיגים. אנחנו דורשים את זה מהם לפני שיהיה מאוחר".
התרעות פיקוד העורף