הכל התחיל בשיחת טלפון. כשהייתי באמצע לסקר את פרויקט "תגלית" בישראל, התבקשתי לראיין את הרב שלמה רענן, מנכ"ל עמותת "איילת השחר", לרגל זכייתו ב"אות הנשיא להתנדבות". תשובתי החיובית הביאה להתלהבות בצד השני, ולהצעה שקשה היה לסרב לה: להישאר יומיים נוספים ולהתלוות לרב ביום עבודתו. המחשבה הראשונה, חייבים להודות, הייתה צינית במקצת – עוד רב שמנסה את כוחו בקירוב לבבות. אלא שמהרגע שנכנסתי לרכבו של הרב רענן, הציניות התפוגגה והוחלפה בהשתאות.
הטלפון לא פסק מלצלצל. על הקו לא היו פוליטיקאים או עסקנים, אלא אנשים פשוטים – קיבוצניקים, מושבניקים, חילונים גמורים - כולם מבקשים עזרה, עצה או סתם מילה טובה. ו"הרב של הקיבוצים", כפי שכיניתי אותו ביני לביני (הוא עצמו מתחלחל מהתואר: "אני איש פשוט שרק רוצה לעשות חיבורים"), ענה לכולם בסבלנות אין קץ, בעדינות ובנכונות כנה לסייע.
לשיטתו, בניית בתי הכנסת, גולת הכותרת של פעילות העמותה, אינה המטרה, אלא האמצעי. "בית הכנסת הוא רק תירוץ לקשר", הוא אומר. "הוא מרכז קהילתי, אולי המקום היחיד היום שנפגשים בו, מדברים ועוזרים אחד לשני. זה מחזיר אותנו לימים שחדר האוכל היה המבצר התרבותי של הקיבוץ".
הראייה הזו, הרואה בקשר האישי את חזות הכל, מגיעה ממקום עמוק. "האויב הכי גדול שלנו זה הפחד. הפחד מהאחר", הוא קובע. "אנחנו יצורים חברתיים, אבל שנים חונכנו על חשדנות. חרדי שנכנס למקום חילוני מרגיש זר, ולא אהוב, ולהפך. כשהחרדי נמצא בחו"ל, הוא אורח, הוא לא מרגיש מאוים. פה בישראל, כל צד מרגיש שהשני מאיים על אורח חייו, על הבית שלו. וזה שורש הבעיה".
משם נסענו דרומה, אל בית הספר "ניצן", שם פגשנו את המנהלת איזבל, שפונתה מקיבוץ זיקים. בעיניים בורקות מהתרגשות, היא סיפרה על האמונה שהתחזקה אצלה מאז השבת השחורה: "אני מאמינה שכל קיבוץ שהיה לו בית כנסת פעיל, נפגע פחות". מתוך האמונה הזו, הם החליטו להקים בית כנסת בקהילה המתחדשת שלהם. תוך כדי שיחתנו, צלצל הטלפון של איזבל. על הקו הייתה המועצה. "אני לא מאמינה," לחשה והחלה לבכות, "הם אישרו את הקמת בית הכנסת". הדמעות שלה המחישו יותר מכל את המשמעות העצומה של המהלך הזה עבורם.
המושב שלהם, הוא מדגיש, הוא "הכי חילוני באזור". בעבר, כדי להתפלל, היה צריך ללכת קילומטרים ברגל למושב סמוך. "ופתאום, יש התלהבות עצומה. חבר חילוני לגמרי אמר לי, 'אני מתחייב לבוא איתך כל יום שישי'. יש התעוררות אדירה מאז השביעי באוקטובר. זה אירוע שמשנה עולמות. אנשים מתחילים להבין שיש בורא לעולם". באופן מפתיע, הוא מספר, מי שמוביל את השינוי הם דווקא הצעירים. "הם אלה שמכתיבים את הטון. הם פחות מפחדים מהשינוי הזה".
התחנה האחרונה הייתה הפתעה שהכנתי לרב – פגישה בבני ברק עם האדמו"ר מקאמרנא, הרב אליעזר צבי סאפרין, לקבלת ברכה על פועלו. אך הרב רענן לא הסתפק בברכה. באומץ ובפשטות האופיינית לו, הוא פנה לאדמו"ר וביקש ממנו להצטרף אליו לנסיעה לקיבוצים, "לחזק את החברים".
בסיומם של שני הימים הללו, הבנתי שלא פגשתי רב חרדי. פגשתי פועל, יזם חברתי שאכפת לו מכל אדם, שבאמת ובתמים רוצה לתקן את השבר העמוק בחברה הישראלית. והתיקון הזה, באופן כמעט פואטי, מתחיל דווקא במקומות שפעם היו הסמל לאנטי-דתיות, המבצרים החילוניים של התנועה הקיבוצית. משם, מהלב הפועם של ההתיישבות העובדת, מגיעה היום הקריאה לחיבור. זהו סיפורו של הרב שלמה רענן ועמותת "איילת השחר" – סיפור על בניית גשרים במקום שבו פעם עמדו חומות.
התרעות פיקוד העורף