הפוסט של ויצמן עורר עשרות רבות של תגובות. רבות מהן חשפו תחושות דומות מתושבים שמרגישים שאין להם עוד סיבה להיאחז בעיר. חלקם הודו בגלוי שגם אצלם חלחלה מחשבה לעזוב. אחרים דיברו על היעדרות מוסדות תרבות, היעדר מקומות בילוי, התחרדות מואצת וחוסר תעסוקה. הביטויים שחזרו שוב ושוב היו "ייאוש", "עייפות" ו"חוסר תקווה".
גם קולות צעירים לא נעדרו מהשיח. זוגות צעירים כתבו כי אינם רואים את עתידם בעיר: "אין לנו איפה לעבוד, אין לנו איפה לבלות". בעיניהם, טבריה שאמורה הייתה להיות עיר תיירות שנותנת לצעירים תקווה, הפכה למקום שמדחיק אותם החוצה.
עבור רבים בעיר, זה לא רק דיון תכנוני אלא מבחן על עתיד טבריה. התוספת איננה עוד מספר יבש, אלא מהלך שמשנה את פני השכונה כולה. בעיני התושבים החילונים, מדובר בצעד שצפוי להעמיק את מגמת ההתחרדות ולהאיץ את עזיבת המשפחות הוותיקות. התחושה היא שהשכונות מתמלאות בבנייה ייעודית לציבור החרדי, בעוד משפחות חילוניות וצעירים נדחקים החוצה.
מילותיו של ויצמן הפכו לסמל למשבר שמתחולל בטבריה. העובדה שתושב בן למשפחה שחיה בעיר כבר דורות, מצהיר בפומבי על מחשבות עזיבה, ממחישה עד כמה עמוק השבר.
כאמור, טבריה ניצבת היום בצומת דרכים קריטי. מצד אחד עיר עם נוף מרהיב, חופים ייחודיים והיסטוריה מפוארת. מצד שני, מציאות יומיומית של נתק, חוסר אמון והגירה שלילית של אוכלוסיה חילונית ומסורתית. השאלה הגדולה היא האם ההנהגה המקומית תדע לעצור את ההידרדרות, לשקם את האמון ולהחזיר לעיר את התקווה, או שתמשיך במסלול שמרחיק עוד ועוד משפחות ותיקות וצעירות.
התרעות פיקוד העורף