בעוד שרוב השופרות שנמכרים כיום בישראל ומפליאים בתקיעתם בחגי תשרי מיובאים בזול מחו"ל, נותרו בארץ כמה בעלי מלאכה מומחים, ששומרים בקנאות על מלאכת הייצור המסורתית של השופר.
שמעון קינן נעשה בעל מסגרייה מצליחה, עד שבשנת 1997, בגיל 50, החליט לעזוב את הברזל ולפנות לייעוד האמיתי שלו – ייצור שופרות. "הוא הגיע ליצרן שופרות ביפו, שלימד אותו את רזי המקצוע במשך שנתיים", מספר בנו חנן. "במקביל הוא התחיל להקים כאן, בחצר הבית, את המפעל הראשון שלנו. בהתחלה זה היה חדר קטן עם מכונה אחת, ואחר כך התרחב. היום אפשר לומר שאנחנו בין המפעלים הגדולים בעולם בתחום הזה".
חנן עובד עם אביו במפעל ושותף למלאכת הייצור. "כל שופר עובר לפחות 14 עד 16 שלבים בייצור", הוא מסביר. "זה יכול לקחת שעה, ולפעמים גם חמש-שש שעות, תלוי בקרן. אנחנו עובדים בסדרות. מכניסים 1,000 קרניים יחד לתהליך. מיישרים, קודחים, מכינים את הפיות. אתה לא לוקח שופר אחד ועובד עליו מתחילתו ועד סופו, זו עבודה רציפה ומוקפדת על כמויות".
חנן קינן טוען שהשוק מוצף בשופרות מיובאים: "היום, 80% מהשופרות שנמכרים בארץ מיוצרים בחו"ל – במרוקו, בסין, בהודו ובדרום אמריקה. לייבא קרניים, שמהן מכינים את השופרות, זה תהליך מסובך ומלא בירוקרטיה, אבל לייבא שופר מוכן זה קל, ואפילו בלי לשלם מכס כי זה תשמיש קדושה. אבל אצלנו כל שופר הוא יצירה. זה הבדל של עולם ומלואו".
במקצוע מהמאה ה-14
תהליך ייצור השופר מורכב למדי. הוא מתחיל בקרני אילים המיובאים ממרוקו, מדרום אפריקה או מאוסטרליה, שכן הקרניים המקומיות עדינות מדי ונשברות. הקרניים עוברות מיון קפדני, ייבוש והפרדת העצם הפנימית מהמעטפת החיצונית – שלב הדורש ידע ומיומנות. לאחר מכן מחממים את הקרן כדי ליישרה, קודחים בזהירות את פיית התקיעה, מלבנים ומבריקים בליטוש עדין – וכל זאת בלי להוסיף חומר זר כדי לשמור על כשרות הקרן.
ואגב כשרות, בסיום המשגיח בודק בקפדנות שאין בשופר סדקים או נקבים, ורק אז הוא מקבל חותמת כשרות ונשלח לבתי הכנסת ולבתים פרטיים בארץ ובעולם.
"צבי ואני שותפים, ממשיכים את השותפות שלנו ואת מורשת המשפחות שלנו, יחד ולחוד, כבר יותר מ-40 שנה", מספר ריבק. "המקום שבו אנחנו נמצאים, ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, קיים כבר 100 שנה". לדבריו, "היום אין כמעט בארץ מפעלים לייצור שופרות. כולם מייבאים מחו"ל, או משקרים שהם מייצרים"
על אף המסורת המשפחתית, ריבק עצמו כלל לא תכנן להשתלב במקצוע: "הייתי הייטקיסט, מהנדס, בוגר טכניון. הסתובבתי בכל העולם, מה לא עשיתי? בסופו של דבר פרשתי וחזרתי לשופרות. זה מקצוע ייחודי. אתה משרת ‘בעלי תקיעה’, מוכר שופרות לכל העולם, מתאים שופרות לאנשים. חשוב לי לשמר את המורשת הישראלית דרך השופרות. שיהיו שופרות תוצרת הארץ, ולא רק מיובאים מחו"ל".
הוא מסביר כי מלאכת ייצור השופר משלבת מיומנות והבנה עמוקה: "אתה יכול לייצר שופר בכמה דקות, ויכול לייצר שופר בכמה שעות. יש שופרות פשוטים ויש שופרות מיוחדים. זה כמו בכינור – אתה יכול לקנות כינור מפס ייצור, ויכול לקנות כינור אצל אמן. אנחנו מייצרים פה, בעבודת יד, שופרות לכל העדות – תימנים, אשכנזים, ספרדים, מרוקאים – לכל אחד יש דרישות אחרות, פייה אחרת, גימור אחר".
"אנחנו גם עושים היום שופרות מקושטים ומעוטרים. השופר נעשה מסמלי היהדות – לא רק בבית הכנסת, גם בבית. הוא נקנה ומוענק כמתנה ייחודית. חשוב להבין שכשליש מהקרניים שמיובאות לארץ נפסלות מיד בשל שברים, אבל אנחנו משתדלים להשיג חומר גלם איכותי ולא מתפשרים על האיכות. אנחנו מתאימים אישית את השופרות ל’בעלי התקיעה’. כל אחד מהם רוצה שופר שמותאם לו, ואני עושה את זה ומדריך את האיש במקום, איך לתקוע כדי שזה יצליח לו מול הקהל".
המחירים, מדווח ריבק, נעים מ-50 שקלים לשופר קטן לילד ועד 2,000 שקלים לשופר מהודר ומיוחד עם ליטוש מותאם ל"בעל תוקע". "במלחמה העסקים קצת ירדו, כמו כל העסקים בארץ, בעיקר כי רוב הלקוחות שלנו הם תיירים. אבל המשכנו לעבוד ולייצר, ואנחנו מייצאים שופרות לחו"ל, כך שהצלחנו לשרוד", הוא מספר.
בעניין עתיד העסק המשפחתי, ריבק נשמע נחרץ: "הילדים שלי עוד צעירים, אבל ברור שזה ימשיך. זאת מצווה להמשיך את ייצור השופרות לציבור, כי הציבור מחפש את הדברים האלה. אם לא אנחנו, הוכל יהיה ייבוא. אנחנו כל הזמן משתכללים, מפתחים, לא נשארים במקום. גם שיטות הייצור משתכללות, האיכות משתפרת וקו המוצרים מתרחב. המטרה שלנו היא לתת ל’בעלי התקיעה’ בארץ ובעולם את השופר הטוב ביותר".
תקיעה ל-20 אלף איש
הרב מלכה נזכר במכירה מיוחדת שהייתה לו: "מכרתי שופר לחסיד מחסידות גור, ובתקיעה שלו 20 אלף איש עמדו והקשיבו. אלה דברים שמרגשים אותך, שמראים לך למה אתה עושה את זה".
התרעות פיקוד העורף